אובייקטיביזם/ קרן ענבי
לראות את העולם דרך אובייקט
בדיקת DNA שעבר האמן יליד איספהן, Shahpour Pouyan, חשפה בפניו רשת מפתיעה של קשרים אישיים נרחבים הרבה מעבר לגבולות מולדתו- איראן, וכללה מדינות במזרח התיכון, מרכז ודרום אסיה ואפילו סקנדינביה. פויאן, שעוסק בתיעוד מקורותיו האישיים ומגיב בעבודותיו לתפיסות הנוקשות של זהויות ותיוג אתני, תיעד את תוצאות הבדיקה המפתיעות באמצעות 15 פסלים שובי לב של בתי קרמיקה מיניאטוריים שמכילים אפר ומייצגים את האדריכלות המקומית של כל מדינה שהבדיקה הובילה אליה. העבודה מוצגת בתערוכה הקבוצתית: 'למחוא כפיים עם אבנים: אמנות ומעשים של התנגדות' במוזיאון רובין במנהטן (The Rubin Museum). כותרת העבודה My Place is the Placeless לקוחה משורת הפתיחה של שיר מאת המשורר הפרסי הנודע בן המאה ה-13 ג'לאל א-דין רומי והיא מתייחסת לשייכות ומקור ומחזקת את כוחה של האמנות בין אם זה בפיסול או בשירה להיות כלי שימושי לשאילת שאלות על מערכות הכוח והאמת. האפר שנשפך מהמבנים הקטנים הוא תזכורת לעבר מה שמשנה אותם לכלי קיבול- כדי אפר מתים.
אפר הוא החומר המרכזי גם בסדרת העבודות החדשה של ויק מוניז שהוצגה בתערוכת היחיד שלו החודש בגלריה Sikkema Jenkins & Co. לצד עבודות הפוטוקולאז' המזוהות עמו הוא יצר את 'מוזיאון האפר' שכולל שלד של דינוזאור צבוע אפור קודר לצד יצירות וחפצים כמו אגרטל יווני, חרס פרה-קולומביאני ודגימות חרקים שהושמדו בשריפה הרסנית שהתרחשה ב-2018 במוזיאון הלאומי של ריו דה-ז'נרו ששכן במבנה היסטורי בן מאתיים שנה. מוניז מציע תמונות של האובייקטים האבודים אותם הוא בנה מחדש מהאפר והפסולת של הריסות המוזיאון, והעתקים- חפצים מודפסים בתלת ממד מקבצים דיגיטליים של המוזיאון. החומר ממנו הודפסו האובייקטים הוא פולימר שמכיל בתוכו את האפר שנאסף מאתרי התצוגה הספציפית שלהם. 'מוזיאון האפר' הוא סדרת עבודות מלנכולית שמשקפת תחושות של אבל ציבורי, אובדן טרגי של היסטוריה ותרבות שאין לה תחליף.
תחושת המלנכוליות נשמרת גם ברטרוספקטיבה של ויז'ה קלמינס (Vija Celmins) 'לתקן דימוי בזיכרון' שמוצגת במט ברויר. התערוכה מקיפה חמישה עשורים אמנותיים שדורשים צפייה איטית ומתמשכת ועולה מהם תחושה של הרהור על הדרך בה אנחנו מתבוננים במציאות. הקרירה של קלמינס החלה בשנות ה-60 עם רישומים של אובייקטים וחפצים יומיומיים כמו מנורת שולחן, מאוורר, מעטפות דואר, מוצרי צריכה יומיומיים שתאמו את רוח סגנון הפופ ארט ששלט באותה תקופה, אך נבדלו ממנו בגלל המונוכרומטיות העזה שמאפיינת את רישומיה ותחושת המלנכוליות שמלווה אותם.
קלמינס, שילדותה עברה עליה במהלך מלחמת העולם השנייה, מתארת בין השאר ברישומי גרפיט פוטו-ריאליסטיים תמונות קרועות ואת הנחיתה על הירח. עבודותיה כמו חוקרות את ההיסטוריה, הזיכרון, ומעל לכל את היחסים בין הצילום לאובייקט, עד כמה המצלמה או פעולת הרישום מצליחים לתפוס את נוכחותו של האובייקט. מאמציה השתלבו בתנועה הפוטו-ריאליסטית הגדולה יותר של התקופה, אך היא פנתה ברעיונותיה לכיוונים אישיים יותר וכאלו המקבילים לחקירותיו של גרהרד ריכטר בנושא הצילום, ההיסטוריה, הזיכרון והאופן בו המצלמה מקבעת את התפיסה שלנו את הדימוי. בסדרה משנת 1968 של רישומי גרפיט בטכניקת טרומפליי היא רושמת תמונות קרועות וקמוטות על רקע ריק וגם מכתבים. רישום מעטפה של מכתב שקיבלה מאמה הוא דוגמא לטכניקת קולאז' מיוחדת שמאפיינת את דרך עבודתה: היא רשמה את הבול וחלקים אחרים במעטפה בנפרד ולאחר מבן הדביקה אותם על הנייר, פעולה שמדגישה את פני השטח של הרישום.
קלמינס מתארת בעבודותיה את העולם שסביבנו בציורים, רישומים, פסלים והדפסים, לעיתים בהתבוננות ישירה אבל בעיקר דרך מה שהיא כינתה תיאור מחדש, תהליך של תרגום הדימוי המצולם ממדיום אחד לאחר. בעבודותיה מתוארים שלל נושאים נצחיים וגנריים כמו הים הפסיפי, שמיים ליליים דרך טלסקופ ואדמת מדבר (בקליפורניה) ועוד. גם במרחבי הנוף האלו, מקטעי עולם שצוירו בגדלים צנועים מצילומים, מה שבסופו של דבר משך אותה הם פני השטח. ברישום קפדני היא למעשה הופכת את המרחבים החיצוניים הללו לאובייקט. החריצות שלה שנדמית בתחילה כאובססיבית מעוררת את הצופה להתבונן שוב ושוב ב'אוביקטים' הללו מחדר לחדר ככל שמתקדמת התערוכה. מתבקש להשוות את עבודתה המשדרת רוגע ושקט לרישומי הגרפיט והפחם המונומנטליים, העוצמתיים והרועשים של רוברט לונגו (Robert Longo) שנמשך גם הוא לנושאים דומים: ים, גלים, שמיים וכוכבים. לונגו למד פיסול בצעירותו וההשפעה התלת ממדית מחלחלת לרישומיו, אך בשונה מקלמינס שמבקשת לתאר עולמות לונגו בורא אותם עבורנו. נקודת המוצא שלו היא צילום שאחריו הוא יוצר בשכבות של גרפיט ופחם, בונה אובייקט.
הממדים של רישומיו יוצרים דיאלוג פיזי עם הצופה, מאיימים, כמבקשים לכלול אותנו בתוכו. תערוכת היחיד שלו fugitive images שמורכבת משמונה רישומי פחם מונומנטאליים מוצגת בגלריה מטרו פיקצ'רס וממשיכה את מה שהוא מכנה 'מחזור ההשמדה' - סדרה המתמקדת בדימויים של כוח, תאוות בצע, תוקפנות וחוסר אנושיות. נקודת המוצא לעבודות הן תמונות מרחבי העולם הלקוחות מהמדיה. לונגו מתייחס למראה החולף שלהן ומאמין שחובתו המוסרית היא להבטיח את קביעותם על ידי הנצחת הדימוי. כמו בציור של בית קברות יהודי בשטרסבורג, צרפת, שהושחת בגסות על ידי ניאו-נאצים. לונגו שומר על כיתוב המצבות, צלבי הקרס הצבועים לא מצליחים לטשטש את תיאור התכונות החקוקות של האנשים הקבורים במקום - אלמנה, איש דתי שחי חיים ארוכים, ואדם חרוץ שנפטר בשבת. התעתוע והווירטואוזיות של רישומי הענק שלו גורמים לצופים להתעכב, להתבונן ולהתפעל. אך האם הצופה מתעכב גם על המשמעות של הדימוי? או שההתפעלות מפעולת הטרומפליי של הרישום 'מעוורת' אותו באותה מידה שהיא מושכת ומפתה להתבונן בהם מלכתחילה?
הקסם שנוצר מהתעתוע הוא זה שמכריח את הצופה להתבונן יותר מקרוב, כמו באוסף אובייקטים שמתארים אחת עשרה אבנים שקלמינס אספה באריזונה וניו מקסיקו לצד אחד עשר פסלים- העתקים שלהן בברונזה, שאת פני השטח שלהם קלמינס צבעה כך שהם נראים כמקור האבן עצמה. את התהליך הזה היא כינתה "כמבחן למה שעיניי יכולות לראות, מבחן של דמיון, בו אתה יכול לדמיין מחדש משטח אחד על אחר", ולתקן את הדימוי בזיכרון.
צילום: קרן ענבי (אם לא כתוב אחרת)
Vija Celmins, The Met Breuer, New York , To Fix the Image in Memory, מוצג עד ה- 12 בינואר, 2020
,Clapping with Stones: Art and Acts of Resistance, The Rubin Museum, New York מוצג עד ה- 8 בינואר, 2020
Robert Longo, Fugitive Images, Metro Pictures, New York, מוצג עד 21 בדצמבר, 2019