אוקיינוס של פלסטיק / גלעד מלצר
הביאנלה ה-16 של איסטנבול, שמוצגת עד ה-10 בנובמבר בשלושה אתרים בעיר היפהפייה הזו, קרויה "היבשת השביעית". הכותרת-נושא שבחר האוצר ניקולה בוריו מתייחסת לאי העצום של פסולת (בעיקר) פלסטיק אשר צף באוקיינוס השקט ואשר ביחד עם איים דומים נוספים, עם פסולת בשפכי נהרות ובחופים, משפיע על כל המערכות האקולוגיות בעולם,
ולחשוב שפלסטיק הוא חומר חדש, ממש חדש בהיסטוריה האנושית, שהיא כשלעצמה חדשה מאד בהיסטוריה של הכוכב הקטן שאנחנו חיים עליו.
הפיתוחים הראשונים של הפלסטיק המודרני הוצגו בתערוכות הבינלאומיות של שנות ה-80 והפוליאתילן, שממנו מכינים את מרבית האריזות, השקיות, וריהוט הגן, ואשר תופס נתח שוק של 34% מכלל השוק האדיר של פלסטיק כיום – למעלה מאלף טריליון דולר בשנה – התגלה רק ב-1933. למעשה הצמיחה העצומה בייצור ובצריכה של פלסטיק החלה אחרי מלחמת העולם השניה, והוא נמצא בנסיקה תמידית מאז.
פלסטיק בהגדרתו המודרנית נמצא כיום בכל כך הרבה פנים של אמנות, שלמעשה זו משימה בלתי אפשרית לכתוב עליו כחומר באמנות. ממה מורכבים המקרנים שמשדרים עבודות וידיאו? חלקי מיקרופונים בעבודות סאונד? חלקים – או הכל – בהצבות, פסלים, סביבות ואובייקטים? בשל ריבוי חובק כל זה אתמקד רק באמנות שמתייחסת לפלסטיק כפסולת, בעיקר כזו שנשטפת לחופי הימים.
היצירות של האמן המקסיקני אלחנדרו דורן (Duran) מתמקדות בעודפות שמייצרת החברה הצרכנית העכשווית. בתצלומים, מיצבים, פסלים ומולטי-מדיה הוא עושה שימוש בסחופת - מה שהים פולט על מנת לייצר פיסול סביבתי. כמו כן, באתר שלו, מפה אינטראקטיבית עוקבת אחרי נדודי האשפה-הבלתי-מתכלה (בעיקר פלסטיק) ברחבי האוקיינוסים.
יש מספיק פלסטיק בים לכווולם, אז גם הצלמת הבריטית מנדי בארקר (Barker) עושה בו שימוש פתייני על מנת להפנות את תשומת ליבנו לאסון. בתצלומים המעובדים שלה בסדרת "ים של חפצים" הזבל הופך לתכשיטי ענק, לגלקסיות, מערבולות של צבעים, למשהו שמיימי ויפהפה.
באחד הצילומים סודרו בשתי וערב מופתי תכולת בטנו של אלבטרוס אחד: עשרות חתיכות פלסטיק שלבסוף הרגו אותו. התערוכה-הצבה שלה, "ים של שינויים" נראית כמו הצלבה בין מוזיאון טבע משובש למוזיאון ילדים צבעוני, וזו כמובן המציאות. בתצלום "מרק הונג-קונג, 1826" מופיעה פסולת שאספה מחופי העיר-אי והמספר 1826 הוא כמספר אלמנטי הפסולת שבתצלום.
האמנות של הזוג האמריקאי ג'ודית וריצ'ארד לאנג עשויה כולה מפסולת פלסטיק שנאספת באופן קבוע מרצועת חוף אחת בת כ-350 מ', בחצי האי שמורת הטבע הגדולה פוינט רייס, שבצפון קליפורניה. מהסחופת האינסופית ("אנחנו אוספים בקושי אחוז ממה שאנחנו רואים כל פעם", הם מציינים) הם מייצרים סדרות של הצבות: ארוחות, דגים, תכשיטים, מפות, מגנים ומזבחות – מונוכרומטים או צבעוניים.
"אני מתייחס לפסולת הפלסטיק שעל החוף כמו שאני מתייחס לפאלטת הצבעים", אומר האמן האוסטרלי ג'ון דאהלסן (Dahlsen). בסדרת האסמבלז'ים השטוחים שלו הוא מצייר-מפסל נופים מופשטים מחתיכות פלסטיק, רשתות ניילון המשמשות דייגים (ומהוות גורם מרכזי בהרג החי בימים ובחופיהם). "מדהים אותי לחשוב כמה זמן שכבו שם החתיכות פלסטיק האלה, התחממו, התרככו, שינו צורה וצבע, כמה זמן עוד יעבור עד שהן ייעלמו מן העולם, וכמה נזק הן יעשו עד אז", הוא אומר.
האמנית הפינית טולה נרהינן (Narhinen) הציגה את אחד הפרויקטים המרתקים בתחום שהולך ותופס תאוצה. גם היא השתמשה בפסולת ימית, פיסלה ממנה "יצורים", החזירה את הפסלים החייזרים לאוקיינוס וצילמה אותם בוידיאו ובסטילס כאילו היו יצורים אורגניים ב"מטרה ליצור עולם שבו החי והפלסטי מתקיימים זה לצד זה בהרמוניה מוזרה". בשלב הבא "היצורים" המפוסלים הוצגו במבחנות ובשולחנות תצוגה כמו אלו הנמצאים במוזיאוני טבע, לצד שרטוטים של "הגוף" שלהם, כמקובל במוסדות אלו.
גם האמן הצרפתי, ג'יל סנזאנדוטי "משחרר" חזרה לטבע את החיות שהוא מרכיב מסחופת חופים. החיות הריאליסטיות – קרוקודילים, דובים, קופים, נמרים, ושד טזמני – מוצבות ביערות ובחופי מולדתו, כשבחזונו הדיסטופי בעתיד החיות האמיתיות יהפכו להיות יצורי כלאיים פלסטו-חיים.
לאמנות שעוסקת באספקטים שונים של המשבר האקולוגי המתמשך והמחמיר יש כמובן צדדים אידיאולוגיים ופדגוגיים. ולכן, לא מפליא למצוא פרויקטים קהילתיים, קואופרטיביים וחינוכיים רבים שמתמקדים בו. ד"ר מקס ליבוריון (Libirion) הוא חוקר, אקטיביסט ואמן קנדי שדרך מחקר מייצר אובייקטים וסביבות אינטראקטיביות מסחופת ימית. הגלובוסים הימיים שלו נראים כמו כדורי בדולח שבתוכם אפשר לראות סביבה מזוהמת ספציפית, בשפך נהר, ליד חופי ניו פאונדלנד, ועוד. במיצב הרצפה Elocation הצופים מוזמנים להזיז את החלקים של מה שנראה כמו דגם ארכיטקטוני של עיר, ובכך למעשה ליטול חלק באופן לא מודע ב... ניוד של פסולת.
אנג'לה הייזלטיין פוזי היא הרוח החיה מאחורי הארגון האמריקאי Washed Ashore שמארגן מפגשי ניקוי חופים בכל רחבי ארצות הברית, שבסופם המשתתפים יוצרים ביחד פסל ענק. הפסלים מורכבים, מותכים, מחוברים, מועברים לפארקים עירוניים ולמוזיאונים. "כל עוד יש פלסטיק על החופים, ננקה, נפסל, נפעל".
האיחוד האירופי, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ומדינות רבות בארצות הברית העבירו לאחרונה חוקים האוסרים על שימוש בכלים חד פעמיים. סביר שבעשור הקרוב גורם זה יעלם. לא סביר שתעשיית הפלסטיק תיעלם, ועמה התוצרים הרבים הבלתי-מתכלים שהיא מייצרת, ובטוח שאמנות לא תבלום את העודפות ההרסנית. היא כן תעזור להציף לתודעה הציבורית סוגיות שעשויות למזער נזקים ולדרוש שינוי למען כולנו.