ארכיאולוגית ההווה
מיכל רובנר, האמנית הישראלית המוערכת והמצליחה בעולם, היתה יכולה לפעול בכל עיר שתבחר על פני הגלובוס. היא בחרה בישראל לצד פרחי הבר המקומיים, הכלבים הכנעניים והחמור נוף. בראיון לבאזז היא מספרת על הקשר שלה לטבע הישראלי, על הבחירה לא להביא ילדים לעולם, ועל אבנים פלסטיניות וציורי קיר נאפוליטניים
דנה גילרמן / צילום: תומי הרפז
*הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף באזז של כלכליסט
רובנר עם נוף החמור. "זו חיה ראשונית, קדמונית. את חושבת מה המאפיינים של ארץ ישראל, כנען — בשבילי חמור הוא אחד מהם
"כשאת איתה, היא נותנת לך תחושה שאת האדם הכי חשוב לה בעולם", אמרה לי חברה לפני שנסעתי לראיין את מיכל רובנר, וצדקה. רובנר, האמנית הבינלאומית המצליחה, זו שהציגה בלובר ובגוגנהיים, ועובדת עם גלריה "פייס" היוקרתית בניו יורק, ומוכרת עבודות בעשרות ומאות אלפי דולרים, והציבה לאחרונה מיצב יפהפה בתחנת הרכבת בנאפולי — אירחה אותי בביתה בכפר כאילו הייתי אוצרת חשובה מהטייט: היא הכינה אוכל טעים במיוחד עבורי (ירקות קלויים וסלטים קטנים), קטפה פרחים מהגינה שלה (ונדקרה באצבעותיה) והעניקה לי אותם כדי שאקשט בהם את דירתי; היא הכינה לי סלסילת ירקות מגינתה השופעת – כן, הכל במיוחד בשבילי — באינטימיות ובקרבה. זה היה שובה לב, ואני התאהבתי. כי אי אפשר שלא להתאהב במיכל רובנר.
נוף מלא, נוף חסר
רובנר גרה בכפר שמואל שבין רמלה למודיעין, שם יש לה שני בתים, שאחד מהם משמש סטודיו. את שניהם אפשר לזהות בלי בעיה: הם לבנים, מינימליסטיים, פשוטים, ובמבט מהחזית נראים קצת עזובים. כלומר, הם מוקפים בפרחי בר מכל הסוגים ומכל המינים (בעיקר בסטודיו), שצומחים בהתאם לעונה בלי שיגזמו אותם, ורובנר יודעת את השמות של כולם: כרמלית נאה, רקפות, כלניות, נרקיסים, תורמוסים, פרגים, נוריות, נוריות בר, אירוסים בר, דם המכבים, סוגים שונים של מרוות, פשתה, אדומה ורודה, נירית הקמה, נירית לבנה, ועשרות רבות של חצבים בסתיו. כל אותם פרחים, המלווים בזיכרוני בציווי "אסור לקטוף", יצרו פה שמורת טבע יפהפייה, פראית, ממש כמו שרובנר אוהבת: טרשים, יסוד, פשטות, קרבה לאדמה.
"אפילו הכלבים שלי הם מהמקורות", היא מספרת על הכלבים הכנעניים שלה: "זה הכלב הכי מקומי וקדמון שיש, הגזע הכי קרוב לזאב. ממש חיית בר. אלה להקות שחיות באופן טבעי לבד במדבריות. באתי לביקורים והיו פה המון פריצות, אז חברים אמרו לי ׳קחי כלב, תבחרי את הכלב שלך׳. התחלתי להסתכל על כלבים — בוקסר, פודל, קוקר ספנייל, כל מיני מוטציות משובטות. הרגשתי שהייתי רוצה זאב בעצם, וכנעני זה הכי קרוב לזה מבחינה גנטית והתנהגותית".
לא מספיק אחד? למה להקה?
"זה גם מה שאמא שלי אמרה, היא אמרה: 'אף אחד לא ירצה לחיות איתך', ואבא שלי אמר לה: 'נו, בין כה וכה אם יש לה כבר שניים אז שתשאיר עוד אחד או שניים'".
כמה כלבים יש לך עכשיו?
"חמישה. יש את הכלבה, נולדו לה גורים אז אמרתי טוב, אני החלטתי שאני לא מנהלת חיי משפחה אבל אולי הכלבה כן רוצה ילדים. הם המשפחה, יש לי משפחה".
זו היתה החלטה לא לעשות ילדים?
“לא ישבתי יום אחד ועשיתי בעד ונגד, כמו שאני אוהבת לעשות. כל בוקר איכשהו קמתי ולא היה לי הדרייב הזה לעשות ילדים, גם לא היה לי דימוי שלי כאמא עם ילדים, וכן קמתי כל בוקר עם דרייב מאוד חזק לעבוד, וגם בלילות. הרגשתי שמבחינתי ילדים יעצרו משהו אחר שצריך לקרות. זה ממש איים עליי. הבנתי שילדים זה פורמט של אמא־אבא, בעל־אשה, מערכת כל כך מגובשת עם הרבה מוסכמות והסכמות שקשורות למכלול הזה, וכנראה שהייתי אמורה לעשות את מה שאני עושה. אני שמחה שעשיתי את הבחירה הנכונה בשביל עצמי".
"הייתי רוצה להציב אותה במקום ציבורי בירושלים". צילומים: ברוך רפיק, ארדון בר חמה, תומי הרפז
זה קשור לתפיסה ששלטה בזמנו, שנשים אמניות צריכות לבחור בין אמנות לאמהות?
"חד־משמעית, לא הייתי יכולה להיות אמנית שעובדת באופן כל כך רציני כמו שאני עובדת. אני כל הזמן עובדת. אם היו לי ילדים, אני לא הייתי עושה כלום חוץ מזה. זה די ברור לי. הייתי בן אדם אחר וחיה חיים אחרים".
אולי ילדים לא, אבל במשפחה יש חבר נוסף, נוף החמור, שהצטרף לפני חמש שנים, וכמו בכל משפחה אין ממש אידיליה. "הם לא מסתדרים טוב, הם נורא נהנים, הם רבים", היא אומרת על היחסים בין הכלבים שלה לבין נוף.
למה חמור?
"תמיד רציתי חמור לבן. שוב, חיה ראשונית, קדמונית, מקומית, חלק מהנוף הזה. איתו זה כמו נוף מלא, ובלעדיו נוף חסר. את מנסה לחשוב מה זה ארץ ישראל, מה זה כנען, מהם המאפיינים של המקום הזה — בשבילי חמור זה אחד מהם. אני זוכרת שבגיל 26, כשכבר הייתי נשואה, אמרתי לאבא שלי באיזו שיחת שבת שאני נורא רוצה חמור לבן. אחרי כמה שבועות הוא אמר, ׳את יודעת, זה לא פשוט להשיג חמור לבן׳. הוא נסע למדבר לחפש לי חמור! היה לי אבא מאוד מיוחד. הילדה, שהיא כבר נשואה, במקום ללדת ילדים רוצה חמור לבן — והאבא נוסע למדבר לנסות למצוא לה חמור.
"בכלל, יש לי קשר מאוד־מאוד חזק לחיות, אפילו צורך, בטבע, בחיות ובאדמה. הדיאלוג הזה מרתק אותי. זה האחר שאני נמצאת כל כך קרוב אליו, שרואה את המציאות מסביב אחרת ומעשיר מאוד את עולמי — לא פחות מאשר שיחות אינטלקטואליות על דברים שאני יכולה לקרוא לבד באיזה ספר, אם נורא דחוף לי. אני כל פעם אומרת תודה לטבע על שלל דברים: עצים, ציפורים, צרצרים. עובר פה נחש שחור וזה ממש מלהיב אותי. אני יכולה לנהל חיים בינלאומיים וקריירה, את ההיי־ספיד והטכנולוגיה, ובמקביל לקיים את הקשר הזה למקום. תמיד היה לי קשר חזק למקום, אבל ברגע שהתחלתי את הנסיעות שלי, כל פעם כשחזרתי הרגשתי שיש לי אהבה באמת גדולה לנוף של המקום הזה, לטבע של המקום הזה. בטוח שבלופט שלי בניו יורק, בארצות הברית, גם אם היתה לי גינה, לא הייתי עושה פרויקט פרחי בר".
קצת כמו קרן קיימת.
"אז זהו, קרן קיימת לישראל זה ארגון שאני לא כל כך אוהבת. היה להם איזה רעיון לייער את הארץ כמו באוסטריה, שיהיה כמו באירופה. חזרנו מאירופה, הגענו לארץ, אז בואו נעשה פה כמו שצריך, מין קום־איל־פו כזה. זה גם פוליטי וזה גם לבוא ולשנות את הנוף הכללי.
"אני נורא אוהבת טרשים. זה הנוף האהוב עליי. זו הטופוגרפיה של הארץ, ממש פני השטח של הדבר בלי שמכסים אותו. זה קצת כמו הדמויות שאני מצלמת: אני מוחקת להן את פרטי הפנים, הלבוש, המקום ורוצה לחשוף משהו ביסודות".
אצלי טרשים מתחברים לעזובה, לסוף.
"להפך. בעיניי הטרשים זה כמו הארץ הזאת. זה הקושי לחיות פה ועם זאת ההתגברות על הקושי ומשהו כן פורח. כל הפרחים גדלים שם אבל זה לא מכוסה בירוק שוויצרי".
כל אבן נשארת
הצורך בשקט ניכר במבנה של הבית שבו רובנר גרה כבר 30 שנים. בזמן שחזית ביתם של מרבית השכנים פונה לכביש, זו של רובנר פונה להרים, לנוף המזכיר את הטרשים שהיא כל כך אוהבת. בסמוך לבית, בחלקה הגדולה, הפשוטה ועם זאת היפהפייה, שיש בה מטעים של עצי זית וגינת ירק שופעת — יש גם מין פינות התבודדות. לאחרונה שחזרה שם את היצירה המרשימה "מקום", שהציבה לפני כמה שנים בלובר: מבנה עשוי מאות רבות של אבנים מבתים הרוסים של פלסטינים, שנוצר מעבודה משותפת של יהודים ופלסטינים. היה משהו מרתק באשה הקטנה שפיקדה על צוות גדול של גברים בנאים, ומלווה בנוף החמור שהקפיד ללכת אחריה לכל מקום (וגם ניסה לנגוס בה מדי פעם בפעם).
רובנר עובדת על רישומים בבקתת הסטודיו שלה. "הדיאלוג עם הטבע מרתק אותי לא פחות משיחות אינטלקטואליות". צילומים: תומי הרפז
למה החלטת לשחזר את "מקום"?
"'מקום' נוצרה ב־2007 באמצע האינתיפאדה השנייה, ויכול להיות שהמניע לשחזר אותה הוא האינתיפאדה הנוכחית והצורך שלי לעבוד שוב עם פלסטינים. הציר של העבודה זה בנייה; הרס ובנייה. היא מורכבת מאבנים של בתים הרוסים בישראל ובגדה וגם בגבול בין ישראל לסוריה. אלה חומרי היסוד של המקום הזה. חלק מהבתים פורקו בגלל שמישהו רצה בית חדש, וחלק גדול נהרסו בגלל אירועים שקשורים להיסטוריה הקשוחה של המקום הזה, עכשיו ועוד קודם".
לצורך העבודה רובנר זימנה אליה בנאים ישראלים ופלסטינים "והיה מוזר”, היא אומרת. “היו ערימות של אבנים, לא ידעתי איפה לעצור, הגיעו עוד ועוד משאיות. מישהו התקשר, אמר, ׳תשמעי, יש לי בית הרוס בחברון׳. אמרתי, ׳וואו, מעולה, תביא׳. נסעתי הרבה לכל מיני כפרים בגליל, כי קניתי גם בגליל, וברגע שידעתי שתהיה גם תערוכה בלובר — היתה הנסיעה לגבול בין ישראל לסוריה, לכפרים ערביים ממש־ממש בקצה, כי רציתי אבן בזלת.
"עכשיו את רואה שיש קרבה גדולה בין הבנאים, אבל בהתחלה זה היה נתק וניכור, גישה של ׳לטס דו דה ג׳וב אנד דטס איט׳. שאלו אותי: ׳יש תוכנית ארכיטקטונית, כמה חדרים הולך להיות הבית?׳ אמרתי, לא בדיוק תוכנית ארכיטקטונית, יש לי איזה רישום כזה. 'כמה חדרים? יש חלונות? יש דלת? גג?'. את יודעת, אלה דברים שלא חשבתי עליהם, אז אמרתי, לא יהיה גג. 'וחלונות?'. אמרתי, לא יודעת אם יהיה חלון. 'ודלת?'. אמרתי, אתם יודעים מה, דלת לא תהיה; יהיה פתח, חריץ. ואז הם אומרים, ׳טוב, האבנים בגדלים שונים, הגיעו ממקומות שונים, לא עובדים ככה. צריך סתת שיחתוך את האבנים לאותו גודל'. אמרתי, לא, כל אבן נשארת כפי שהיא, ויותר מזה, אני לא רוצה בטון. אני רוצה להעביר את זה. לבנות, לפרק ולהעביר.
"ואז התחיל באמת תהליך: סוף סוף נהייתה שם קבוצה — נגדי — והתחיל דיאלוג, וזהו. בסופו של דבר באמת נבנה משהו שהוא 60 טון אבן ואחר כך מה שבניתי ללובר, שהוא 75 טון אבן.
"אני מרגישה שיש בדבר הזה ממש חלקיקי היסטוריה של המקום הזה, של חיים, של בתים, של חיים שנחוו בתוכם, וגם עדויות להרס שמתרחש פה הרבה פעמים, אבל גם חלום. שִחזרתי את זה כדי שיראו את זה, שזה יחזור לתודעה. אני רוצה להציב את זה במקום ציבורי. הייתי מאוד רוצה שזה יהיה בירושלים, במקום ציבורי, שאנשים יראו".
איפה?
"ליד שער יפו, בין הצד המערבי למזרחי, זו אפשרות אחת שאני הייתי חושבת עליה".
וגן הפסלים של מוזיאון ישראל?
"גם יכול להיות טוב”.
האבנים מופיעות גם כאלמנט על אחד השולחנות בביתה הסגפני. אבנים קטנות שמסודרות ככתב חידה, קצת בדומה לדמויות המוכרות מעבודות הוידיאו שלה. “אלו שברי חרסים שמצאתי בשדה סביב הבית, ומתברר שזה ארכיאולוגיה ממש. הארכיאולוגית אמרה לי שזה הכי מאוחר מהתקופה הביזנטית, מהמאה הרביעית לספירה. יש פה חלקיקים מתקופת הברזל, 1,200 לפני הספירה ו־10,000 לפני הספירה. ככה אנחנו, עוד שכבה ברצף שכבות ארכיאולוגיות".
כמו פרחי הבר, את אוספת ארכיאולוגיה לא חוקית.
"לא, אני חיה בארכיאולוגיה ׳לא חוקית׳".
הקשר למקום, שאותו רובנר מדגישה שוב ושוב, ניכר היטב ביצירה. "אני ממש מרגישה שזה מקורות היצירה שלי", היא אומרת, "כשלמדתי בבצלאל צילמתי שוב ושוב, כל סוף שבוע, מהרודיון, מבנים ערביים שלא יכולתי להגיע אליהם. אחר כך צילמתי את הסדרה 'בחוץ', הראשונה שצילמתי בה גם מבנים ובתים, ואחר כך גם סרט על הגבול שבין ישראל לבין לבנון. העבודה שלי ממש יוצאת מהמקום הזה, אבל זו נקודת מוצא למשהו רחב יותר, שבמקרה שלי זה כל מקום וכל אדם".
באמצע הראיון התקשר הפסל דני קרוון לברך את רובנר על זכייתה בתואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב. "אני רק הולכת בעקבותיך", אומרת רובנר בצניעות, וקרוון עונה: "את לא הולכת בעקבות, את יוצרת עקבות".
האגו, אחד האויבים הגדולים של האמנים, בעיקר המקומיים — שתמיד יש תחושה שהם נמצאים במצב של תסכול מתמשך — לא ממש משחק תפקיד, לדבריה. "אני נורא נהנית שפתאום נכנסת עבודה חדשה, יש לי את הקטע הזה. יש בי אמביציה, זה הרי יותר ממקרה, אבל באמת זה רק רגע כזה. משם האושר לא מגיע, זה בטוח, וזה גם לא הדרייב. זו לא המטרה וזו לא התוצאה הסופית.
"בואי נגיד שאם דקלה (אחת העובדות בסטודיו, ד"ג) היתה נכנסת עכשיו עם איזה שועל... תשאלי אותי אם אני רוצה תערוכה בגוגנהיים או שאוכל לקבל רישיונות לגדל אצלי בשדה זוג שועלים מהמדבר, אני אומרת לך שאני רוצה זוג שועלים. תצא לי מזה הרבה יותר השראה, הרבה יותר יצירה, הרבה יותר עבודות, ואחר כך יהיו הגוגנהיים או המטרופוליטן. אבל את יודעת, אולי זה בגלל שכבר הגעתי לאיזשהו מקום. אני זוכרת את השנים שלא רוצים להציג אותך בשום מקום. אני מכירה את המקום הזה וזוכרת אותו".
העבודה שמוצגת בנאפולי. "בסוף, כשהם ראו את העבודה, הם נדהמו"
בוקסה:
מלמדת את האיטלקים מה זה פרסקו
היצירה האחרונה והנוכחית של רובנר היא שילוב של עבודת וידיאו וציור קיר, שמוצגים כעת בתחנת רכבת בנאפולי. "רציתי להתחבר להיסטוריה של המקום, בעצם לקחתי כל מיני אלמנטים מזמנים שונים, גם ציירתי, גם צבעתי, גם רשמתי. התחלתי מזה שצילמתי את הנוף של נאפולי ואז מחקתי את נאפולי, את פרטי הנוף. ואז צילמתי בפיאצה דנטה, פיאצה ראלה, ואנשים, וצילמתי בפומפיי, וחיברתי ביחד. זו תערובת של מדיומים: צילום, וידיאו, רישום וציור. פעם ראשונה שמצאתי לנכון לצייר בצבע עם מברשת".
לא ידעתי שאת מציירת.
"גם אני לא".
רובנר אומרת שרצתה ליצור "עבודה שלא תהיה מדי מופשטת, שתהיה מובנת לכל אדם. כל אחד שם יכול לקחת רכבת, גם עשירי העיר וגם עניי העיר. באו האיטלקים, ראו את העבודה הזו ובהתחלה היתה מחאה. אמרו, 'פרסקו? אנחנו עושים פרסקו, למה מביאים ישראלית לעשות ציור קיר? אנחנו האיטלקים יודעים לעשות את זה'. בסוף, כשראו את העבודה, הם נדהמו. זה תמצות האיקונוגרפיה של נאפולי, ויש אפילו את מריה השחורה. זו אשה מוסלמית בכלל שצילמתי במגדל דוד".
איך תחנת רכבת מתחזקת עבודה כזו?
"אני לא יודעת באמת. הם משלמים הרבה כסף כדי לתחזק. זה חמישה מקרנים ועבודת קיר".
מיכל רובנר. ת.ז.
בין כפר שמואל לניו יורק
מיכל רובנר (59) היא האמנית הישראלית המצליחה בעולם. יצירתה משלבת צילום, וידיאו ורישום, ועבודותיה הוצגו בחללים ציבוריים חשובים ובמוזיאונים מרכזיים בעולם בהם הלובר, מוזיאון ויטני והמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. ב־2003 ייצגה את ישראל בביאנלה בוונציה, ב־2010 זכתה בעיטור אביר מסדר האמנויות והספרות היפה של ממשלת צרפת. והשבוע הוענק לה ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב. רובנר, בוגרת בצלאל ולימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, קיימה שיתופי פעולה יוצאי דופן עם חברות גדולות, כמו לואי ויטון ושאנל, וגם עם המוזיקאי פיליפ גלאס. היא מיוצגת על ידי גלריה פייס היוקרתית בניו יורק, ומחלקת את חייה בין ישראל לניו יורק.