בדרך לתיאטרון הציורים של פיקביה/מאת קרן ענבי
פרנסיס פיקביה חוגג את החיים והאמנות ברטרוספקטיבה שעושה עמו חסד היסטורי, מומה, ניו יורק.
"Live for your pleasure" ממליץ לי פרנסיס פיקביה בפרסומת המוצגת ברכבת התחתית בדרכי לרטרוספקטיבה המרהיבה שלו שמוצגת בימים אלו במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. פיקביה (1879-1953, נ. צרפת) כונה על ידי הניו יורק טיימס 'הפלייבוי השובב של המודרניזם' אהב לחיות את החיים הטובים: אמן, צייר, משורר, כותב, חובב נשים, מכוניות מהירות ובעיקר סגנונות אמנותיים. הוא היה עשיר להפליא בין חבריו אמני האוונגארד, אבל העובדה היותר רלוונטית לגביו היא תחושת החירות האמנותית שאפיינה אותו ושאפשרה לו לשבור מוסכמות, לעיתים אפילו רק בשל ההנאה שבכך.
פיקביה היה האבא הגדול של הילד הרע של עולם האמנות, גאון יצירתי שהקדים את זמנו לטובת אמנים רבים שקיבלו קרדיט על חשבון תרומתו להתפתחות הציור המודרני והפוסט-מודרני. בביקורת אוהדת על התערוכה ב'גרדיאן' הוא מכונה: "הלוזר הגדול של האמנות שסיים בניצחון גדול". 'לוזר' טען פיקביה באחד מהמאמרים שפרסם לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא הדבר הטוב ביותר שאתה יכול להיות. המשמעות היא שנכשלת בציות לתכתיבים החברתיים של חברה שאיבדה את המחשבה והנפש הקולקטיביים שלה.
עד שנות השישים המוקדמות עבודתו לא הייתה מוערכת במלואה, ושלא כמו מרסל דושאן פיקביה נשאר צייר וככזה נהנה גם מעוקצו וגם מדובשו, מבלבל את מבקרי האמנות, על ידי ערבוב של תרבות גבוהה ונמוכה בעודו משוטט בין אבסטרקט לייצוג, מאמץ את האימפרסיוניזם, הקוביזם, הדאדא וריאליזם מבוסס צילום. מגבש סגנון אישי מובהק ונע בין היותו מהפכן לריאקציונר שפועל בדרכים שמבהירות את נטיותיו הפוליטיות. למשל, למרות שסלד מהקטל של מלחמת העולם הראשונה, הוא נשאר באירופה הנאצית והתגורר בצרפת תחת שלטון וישי.
אוצרי התערוכה שכותרתה היא ציטוט שלו: 'Our heads are round so our thoughts can change direction' בחרו בגישה הכרונולוגית שלמרות שמרנותה גרמה להם להיאבק בקרירה המרדנית שלו ולהכניס סדר בתוך מה שלכאורה נתפס ככאוס סגנוני. התערוכה נפתחת עם עבודות מתחילת המאה העשרים בהן הושפע פיקביה מהאימפרסיוניסטים, אך בחר לצייר נופים מתוך גלויות בסטודיו במקום לציירם באוויר הפתוח. לאחר מכן פנה לקוביזם בציורי קומפוזיציות של צורות שלובות אחת בשנייה. עבודות אלו הובילו אותו ב-1913 לניו יורק, שם השתתף בתערוכת הארמורי, הישג אמנותי וביקור שהיוו נקודת מפנה בהתפתחותו האמנותית ובקרירה שלו. תערוכה זו נחשבת לאבן דרך כיוון שהייתה התערוכה הבינלאומית הראשונה לאמנות מודרנית שהתמקדה בזרם הקוביסטי. במרכזה הוצגה היצירה 'עירום יורד במדרגות' של דושאן שעוררה סערה. בעקבות התערוכה פיקביה החל להיות חלק ממעגלים של אמנים רבי השפעה באותה תקופה כמו דושאן והאמן המקסיקני מריוס דה זאיס (Marius de Zayas) ואחרים. באותה שנה גם הציג בגלריה 291 של אלפרד סטיגליץ הצלם, התיאורטיקן, הבעלים של גלריות ומגזינים לאמנות וצילום ואחד האנשים הפעילים והמשפיעים ביותר בשדה האמנות באותה תקופה.
חוויותיו של פיקביה במהלך מלחמת העולם הראשונה ובניו יורק עודדו אותו להצטרף לתנועה הנרדפת באותן שנים: הדאדא. הוא כתב וערך את כתב העת הדאדאיסטי '391' שבו ביקר במאמריו את הממסד האמנותי. בציוריו המוכרים יותר מוגדר השלב הזה בהרחבה 'מכניזם' וכולל ציורים ורישומים מאופקים יחסית שעוסקים במקומו של האדם בעידן המכונה. פיקביה העיד כי באמצעות המכונה תוכל האמנות למצוא ביטוי חד יותר. הוא הראה שהמכונה היא חלק מחיי האדם: סמל לחברה המתועשת והמנוכרת, אך גם אלמנט ביקורתי על יחסי נשים גברים והקשר הארוטי בניהם. בציורים אלו בולט האלמנט ההומוריסטי והאירוני המובהק שמאפיין אותו, ויש הרואים בציורים אלו תקדים לזרם אמנות הפופ.
בתחילת שנות העשרים פיקביה נטש את הדאדא והחל בתהליך שהתאפיין בקונפליקט הולך ומתגבר עם זרמים שהיו מקובלים אז באמנות. בסוף שנות העשרים והשלושים צייר את רוב ציוריו 'השקופים', אלו עבודות רגישות המורכבות משכבות שקופות של דימויים מצוירים אחד על גבי השני כמעין צעיפים שקופים של תמונות שכבתיות אשר מתמוססים ומצטברים לציטוטים מתולדות האמנות. שיאו של תהליך זה בא לידי ביטוי דווקא בעבודות בוטות המצוירות בצבעים אטומים וחזקים שצייר בתקופת משטר וישי בצרפת (1940-44) הכוללות ציורים ריאליסטיים מבוססים על תמונות ממגזינים פופולאריים, חלקם פורנוגראפיים, המתארים בעיקר דמויות.
פיקביה היה אמן שפשט ולבש צורה בסגנונותיו הרבים כמו גם בנושאים שבהם בחר לעסוק, בכך אתגר את הנורמות המודרניסטיות. למרות זאת, השקפתו האמנותית הייתה מאד יציבה והוא גרס שהמחשבתיות הגבוהה של המודרניזם היא אבסורד. הגישה הזאת הוכחה כמשחררת עבור הדורות הבאים ובכך התערוכה מצליחה להוכיח את השפעתו הרבה של פיקביה על אמני המודרניזם, הפוסט-מודרניזם ואף על אמנים עכשוויים כגון דנה שוץ, ריימונד פטיבון ורבים נוספים. התערוכה היא מפתח להבנת העכשיו ובכך חשיבותה, לצד העובדה שפיקביה מתגלה בה מחדש באמצעות כ-240 עבודות הכוללות ציורים, רישומים, הדפסים, ספרים, סרטים ותיעוד של שיתופי פעולה שיצר עם תיאטרון, בלט וצילום. באמצעות אמנותו המתאפיינת בערבוב בין נמוך לגבוהה, אלגנטיות וקיטש, פיקביה דוחק אותנו לבדוק מחדש מהם גבולות הטעם הטוב ואת השפעתו על האמנות המודרנית וצפונה ממנה. וכמובן, בעיקר להנות.
פרנסיס פיקביה 'Our heads are round so our thoughts can change direction', המוזיאון לאמנות מודרנית- מומה, ניו יורק, התערוכה מוצגת עד ה- 19 למרץ, 2017.