גברים פועלים ונשים נראות / קרן ענבי
התערוכה Irrespective של מרתה רולסר (נ. 1943 ברוקלין, ניו יורק), האמנית הפמיניסטית פורצת הדרך, הכותבת והאקטיביסטית החברתית, מוצגת כעת במוזיאון היהודי במנהטן ומציגה עבודות איקוניות לצד עבודות פחות מוכרות מפעילות של למעלה מחמישה עשורים. התערוכה מייצגת את הפרקטיקה של רוסלר שמתפתחת ומתחדשת ללא הרף, ומתייחסת גם לקווי המתאר המשתנים של החיים הפוליטיים. רוסלר פועלת במדיומים מגוונים: קולאז', וידאו ומיצב ונוגעת בבעיות רלוונטיות כמו מלחמה, תפקידים מגדריים, ג'נטריפיקציה, אי-שוויון ועבודה.
בעבודותיה היא מנתחת באופן מרתק ומקורי את החיים הביתיים ואת האופן שבו האישי הוא לעולם גם הפוליטי. היא טוענת שנשים נמצאות תמיד במרחב לימינלי עצמאי שבין האישי לציבורי. בעבודות הקולאז' המזוהות עמה היא מחברת בין פרסומות של עקרות בית עם סצנות ממלחמת ויאטנם, עיראק ואפגניסטאן. לסדרה בעקבות מלחמת ויאטנם היא קראה: House Beautiful: Bringing the Home the War. בראיון שערכה לקראת התערוכה למגזין טיים אאוט מסבירה רוסלר שרצתה להזכיר לאנשים שהם חיים למעשה בפריבילגיה, במצב של סיטואציה שמתאפיינת בנוחות קיומית, מופרדת ומוגנת מפני האנשים המקומיים שארה"ב מנסה להרוג. את הסדרה האנטי מלחמתית הזאת היא המשיכה בסדרה נוספת מ-2004 שהתייחסה למלחמות של ארה"ב באפגניסטאן ובעיראק. היא מספרת שאנשים מעולם האמנות שאלו אותה האם היא טיפשה מכיוון שהיא חוזרת על עצמה, תשובתה הייתה שארה"ב עושה בדיוק את אותו הדבר שוב ושוב, חוזרת על עצמה על ידי מעורבות בביצה הטובענית וחוזרת על אותן הטעויות.
בשנות ה-60 וה-70 יצרה רוסלר עבודות פוטומנטאז' שבהן עירבה בין דימויים ממגזינים של פורנו רך למודעות של מכשירי חשמל ביתיים. טענתה היתה ועדיין שנשים עוברות תהליך של החפצה והופכות לסימני תשוקה ופיתוי על ידי ניתוק והפרדה של הדימוי שלהם והצגתו כלפי המבט הגברי. הקישור המתבקש הוא להבחנה הידועה של ג'ורג' ברגר ב'דרכי ראיה', אותה קבע בתקופה בה נוצרו עבודות אלו. ברגר קבע שגברים פועלים ונשים נראות. גברים מסתכלים על נשים ואילו נשים מסתכלות על עצמן כעל נצפות. הפעולה של הגבר נתפסת כאימפולס, כביטוי לרגש, ואילו הפעולה של האישה נתפסת באופן שבו היא רוצה שאחרים (לרוב הגברים) יראו אותה. הסוקר שנמצא בתוך האישה הוא גבר, הנסקרת היא אישה. כך הופכת האישה עצמה לאובייקט, אובייקט של פיתוי ותאווה לעיניים. כשצופים בעבודות בקונטקסט של התערוכה המקיפה רוסלר מצליחה להוכיח לנו שההבחנה הישנה של ברגר (דרכי ראיה התפרסם ב-1972) עדיין נכונה. אני מניחה שבעידן של סלפי ורשתות חברתיות ההבחנה הזאת הופכת למעניינת ומורכבת הרבה יותר.
רוסלר עסקה רבות באוכל ובייצוג שלו - שלבי הייצור וההכנה, הצריכה של אוכל והמשמעויות החברתיות, הביתיות, הכלכליות והפוליטיות שלו בעיקר על נשים. בעבודת הוידאו האייקונית שלה 'סמיוטיקה של המטבח' מ-1975 היא מציגה במשך כשש דקות מעין סרט הדרכה בשחור לבן בו היא מצולמת במטבח אופייני לפרבר אמריקאי טיפוסי ומדגימה את השימוש בכלי מטבח לפי סדר האלפבית. תנועותיה הנמרצות והעצבניות מבטאות תסכול אלים. בעבודה זו היא הושפעה מתוכניות בישול אמריקאיות כמו גם מפרסומות שמציגות את המטבח כבית הגידול הטבעי של האישה. העבודה מתחברת למיצב 'חווית גורמה' מ-1974 ששוחזר בתערוכה הנוכחית: שולחן ערוך לסעודה גדולה סביבו כסאות, תפריט גורמה מודפס ניצב על השולחן ועל הקיר מוקרנות תמונות מספרי בישול ומדריכי תיירים המציגים מנות גורמה אקזוטיות מרחבי העולם. מעניין לצפות היום בעבודה שנוצרה טרום עידן השימוש באינטרנט ובאינסטגרם, בתקופה שהיו צופים בדימויים מוקרנים בשקופיות תיירים שצולמו בטיולים ברחבי העולם והוקרנו לאחר מכן במפגשים חברתיים. בין כלי האוכל הערוכים ניצב מוניטור המציג סרטון שחור לבן בו נראית רוסלר מבצעת בתנועות הרואיות חיקויים של כרזות סיניות קומוניסטיות ויוצרת מעין מחלוקת מילולית בין שני דוברים על מהו פטישיזם באוכל. המבקרים בתערוכה מוזמנים לשבת מסביב לשולחן ולחוות את הארוחה שמעולם לא תגיע.
רוסלר נחשבת לאחד הקולות החזקים והתקיפים של דורה. לאורך כל הדרך עבודתה מאופיינת בקווים אינטלקטואליים ובשנינות, יחד עם תחושת דחיפות המכוונת לנושאים חברתיים ופוליטיים שמפתיע עד כמה הם נותרו רלוונטיים גם כיום, בדיוק כפי שהתגלו לראשונה. מעניין לחשוב על עבדותיה של רוסלר לצד צפייה בתערוכה המקיפה של שרה לוקאס (נ.1962, אנגליה) שמוצגת במקביל בניו מיוזיאום בניו יורק. שני דורות של אמניות שעוסקות בדרכים ובמדיומים שונים במגדר, גוף, המבט הגברי והנשי, האישה כגוף, כאובייקט ומקומה בחברה.
רוסלר מתגוררת בשכונת גרינפויינט בברוקלין ניו יורק מ-1992, תקופה שהתאפיינה במהגרים שהגיעו לשכונה ופתחו בה עסקים קטנים. בפרוייקט ׳גריינפוינט', אותו החלה ב-2011, היא מתעדת את בעלי החנויות בתמונות ובטקסטים בעקבות שיחות איתם על המקומות מהם הגיעו והסיבות להגעתם. כעת היא מציינת שהחנויות הללו הוחלפו בעסקים היפסטרים אותם היא ממשיכה לתעד ומתייחסת לתהליך הג'נטריפיקציה שעוברת השכונה בעשור האחרון, תוך כדי שהיא שואלת את עצמה האם גם היא חלק ממה שגורם לתהליך הזה.
המוזיאון היהודי מקפיד להציג בתערוכות המתחלפות עבודות שחושפות אספקטים של התרבות היהודית, היסטוריה או ערכים המשקפים גם נושאים אוניברסליים של אמנות והקשר שלהם לחברה. על ידי חיבור בין מסורת לחדשנות נולדות משמעויות חדשות על טבעה המשתנה ללא הרף של זהות אישית וחברתית. רוסלר עוסקת באישי כפוליטי, ההיבט הפימניסטי בעבודותיה מהווה בסיס לקריאה מתמשכת לשיוויון הזדמנויות חברתי. רוסלר מאמינה כי "פמיניזם היא תפיסת עולם שדורשת חשיבה מחדש של כל המבנים בהקשר של חברה. פימיניזם הוא דבר עוצמתי בגלל שהוא נכון".
צילומים: קרן ענבי
מרתה רוסלר, Irrespective, המוזיאון היהודי, ני יורק עד ה-3 במרץ, 2019