גם אטד הוא פרח / יאיר גרבוז

גם אטד הוא פרח / יאיר גרבוז

ביצירות האמנות שלו ציבי גבע מחפש טקטיקות שיאפשרו לו קירבה אל הציור וגם זרות ומרחק ממנו כדי ליצור תנועה אינסופית הכוללת בדיקה ובהלה, התנסות והימור, ריטואל ושבירתו

יום אחד, אחרי הרבה שנות היכרות, ראיתי בציור של ציבי גבע פרח, ונתקעתי בו והוא נתקע במחשבתי. הכרתי את הציור המסוים וגם את אֶחָיו של הפרח הפורחים בציורים אחרים, אלא שלפתע נדמה היה לי שמגוף הפרח אני שומע קול יניקה. כאילו הפרח שותה. אם כבר מרשים לדמיון להפליג, דבר שאני עושה לעתים נדירות, חשתי שצימאונו נצחי. שמא יש לומר צימאונו מעגלי ומתחדש. גופו של הפרח תקוע כמו קש באדמה ורזונו מביע חֶסֶר. מבלי לעסוק בבוטניקה, הגיוני או אפשרי שבתוך האדמה הוא צומח מפקעת שם נאגר מזונו. זה לא קל להיות פרח – זה עיסוק נשי וסטריאוטיפי – כל הזמן להיות מטופח. לא לאפשר למאמצי הקיום ולחרדות לפגום באסתטיקה. אין טעם להציע לפרח עמדה מגדרית, הוא יכחיש את נשיותו הוא יטען ובצדק שהוא יונק אך לא מניק. יחד עם זאת הוא יתפדר ויתאבק לפני שיטען מה שיטען. הפרח שייך לעולם הבוטני. אצל גבע יש לו גם גילויים זיאולוגיים. גבע מצייר "פרחי קיבוץ" – תמיד במצב עבודה. הם מצויים במעין תורנות קישוט.
נניח לרגע לפרח. ציבי גבע נולד מן הקיבוץ. ודווקא מקיבוץ של השומר הצעיר בשנים שעוד היתה בו צחיחות מייצרת תכונות. לבית ההורים קראו אז "חדר" ולאינטימיות לא קראו בכלל. אהבת הורים היתה נסתרת ונאגרה בחלליה של הפקעת התת-קרקעית. הצניעות מגדלת מתוכה אנשים צנועים עם צורכי פינוק גדולים ומייסרי מצפון והאיפוק מייצר פסקי זמן של יצריות מתפרצת. הנוף והטבע סוללים מדי פעם בפעם מסלולים עוקפים לנפש אבל הארכיטקטורה הנזירית והעניינית והסטרוקטורה החברתית העניקו ניצחון לצחיחות. לשם הטעיה קושטה הפשטות הנזירית בקישוטי פולקלור ובפאתוס של חג. הקיבוץ, בניגוד לכוונת קברניטיו, יצר אירוטיזציה של סגפנות. הכל כמעט היה אסור וממילא הכל כמעט מותר, אם מוצאים את התירוץ הנכון ואת האליבי המוצק.

מדוע מי שגדל מן הצחיחות צריך לצייר פרחים? אני חוזר לתחילת הרשימה עת דימיתי שהפרח יונק. ציבי גבע מצייר בעצם סוקולנטים; צמחי מדבר שעל פי ההגדרה המדעית הם מכילים תאים אוגרי מים ויש להם יכולת להצטמק כשהנוזלים אוזלים בשעת יובש. ממילא יש להם גם יכולת להתעורר ולהתמלא. הם עומדים במחסור ושורדים, אך חיים של עקת מים הם חיים קשים ומעקרים רגשית. החסר מעורר חשדנות ולפעמים גם חמדנות. יש להוסיף לזכותם שהם פיתחו מערכת הובלה מפותחת ויכולת להיכנס לתרדמת (כמו הפקעות). האיכר נכנס לתרדמת בחורף בשל עודף מים והצמחים הסוקולנטים נרדמים בקיץ בשל החוסר במים. הם נאבקים ביובש אבל זה גם הדבר שהם מכירים הכי טוב. עם כל הדינמיות והוויטאליות שבציוריו, גבע מצייר ציורי צימאון. מי שנולד מהצחיחות תמיד יהגה באפשרות המנוגדת לזו אשר בחר בה. תמיד יטה לבו למקום שהוא ויתר עליו. מי שרגיל בפרחים רגיל בקמילות. רגיל במחזוריות. פרחים הם מסיחי דעת מופלאים אבל רק לשעה קלה.
אני אוהב אהבה יתרה את ציורו של פאבלו פיקאסו "אשה פרח". אני מעריץ את פשטותו האינפנטילית ואת המשוואה הבנאלית בין אשה לבין פרח על ידי הצמדת שדיים לגבעול. באמצעות השדיים הפרח נעשה עוד יותר דואלי, וכמו תמיד אצל פיקאסו – הוא מין והוא מוות. ההולדה וההתעברות ועונג התהליכים המובילים אליהם מוצמדים בשרירות גברית ורודנית אל הפרח. אין לתאר במלים את עוצמת ההזדקקות שמתקיימת בציורו של פיקאסו ומסתתרת תחת ההשתלטות על גוף האשה ובריאתו מחדש, הפעם מבלי לוותר על אף צלע. פיקאסו היה מהאקטיביים שביונקים. הוא ידע היטב מה זה צורך חונק.
בקיבוץ אהבו את המלה "נוי" אך לא כשהיא מוצמדת לגוף אלא לאגרטל או לדשאי הקיבוץ. טיפוח הנוי נעשה במידת מה במקום הטיפוח האישי והגופני. היופי היה פונקציונלי ונעטף באמצעים של היגיינה וניקיון. כדי ליהנות מהפרח צריך היה לגייס את המדע, את מגדיר הצמחים, את המורה לטבע, את הלימוד שיש עמו תועלת. פרחיו של ציבי גבע נעים בין המראה הלקוח מן המגדיר, דרך הצמח המיובש לצורכי לימוד ועד סתם צמח שמתחבא בסִרבול מאחורי חוסר חן מתוכנן ונשלט. רק לעתים מתפרץ מתוך הפרח הרצון הוויטאלי להיות בעל מראה הדור. להינתק מהקולקטיביות שכופים עליו בני מינו. הרצון הזה קצר ומלא חרטות.
 
*
זה אני שער הפרחים
פרח מהגלגל עד המכמש
עוד לא כמשתי ממש
...
העצים הכסופים הנכספים
צמחו פה כמו פאטה מורגנה
באין משאבים לנפש לקום לתחייה בארץ אובות.
(אמירה הס מתוך: "ארץ מולדת")
יש משהו מכמיר בניסיון לחדור לעשייה הציורית של צייר כה מגוון כמו ציבי גבע דווקא באמצעות דיבור שולי ומצמצם על האנשת פרח. כמו כן יהיו צופים-קוראים אשר יתמהו איך ומדוע אני מגלה קשר בין ציורים עשירים ומלאי חיוּת לבין מקורות צחיחים ותובעניים. דומני, שבמקצת לפחות, הבהרתי את זה בדיבור על הסוקולנטים ומערכות ההולכה. במובן הזה, ייתכן שזה לא יהיה מרחיק לכת לערוך השוואה בין ציבי לאביטל גבע אחיו – יוצר החממה. שניהם מתנהגים כסוגים של מגדלים. אצל שניהם נמצא ברקע צימאון אימננטי. שניהם מנסים לשלוט באורגניזמים. שניהם אמביוולנטיים כלפי קרקע גידולם. שניהם חייבים לקום בבוקר לעבודה – לעמל – לבגדים שצבעם כחול פועלי. שניהם צמחו על גבי שני רקעים: אחד אחורי ועוצמתו רבה, אם גם מוכחשת ומתעתעת – השואה; והשני קדמי ומודע וכשלעצמו פוסט-שואתי – הקיבוץ.
תנו לי לאסוף את עצמות אמי ואבי
ואשים אותן אלוהי, בכד השושנים של עם ישראל.
כותבת המשוררת אמירה הס וזה כל השיר שאין לו אפילו שם. ובמקום אחר היא מסיימת את שירה "אנשים פרחים" כך:
לפעמים גם אטד הוא פרח
צריך רק להבחין.
מדוע אני חוזר ומתעכב על עניין הפרח? כי אני חושב שבפרח המיובש טמון צער עצום וכבד מנשוא על כשלון הקיבוץ. אני חושב שאהבת הטבע היתה, בחלקה לפחות, סובלימטיבית – תחליף להפגנת רגשות וצרכים אישיים. היא היתה העדינות האסורה שמאחורי החיספוס הרצוי והחוגג. אני חושב שהפרח היה תזכורת לאסטתיקה שבחיי הפרט בקיבוץ היתה מבוזה ודחויה. הוא היה היוצא מן הכלל בעולם של בריחה מטיפוח ומהפגנת רגש. הפרח שימש אולי איזה מתווך סימבולי בין נשים לגברים – תקווה לשיוויון מיגדרי. הפרח יכול בנקל לייצג גם את האמנות והאמנות בקיבוץ נקשרה עם פרזיטיות ובריחה מהנשיאה בעול. האמנות היתה דאגה לפרט כשהציווי היה להיטמע בכלל. מצד שני הפרח היה נוכח בחדריהם הנזיריים של אנשי הקיבוץ אם כקוץ יבש בתרמיל פגז אם כפרחי שדה טריים באגרטל ואם על הקיר בצורת רפרודוקציה של החמניות. הפרח הוא כד האפר של חלום מקומי שנופץ. החלום שנרקם על-ידי אנשים שנאחזו בו בתקווה אחרי שביתם הראשון חרב. הם אחזו בו ללא הועיל כנגד הזיכרונות שרדפו אותם עד פי קבר. לעיתים שימש הפרח כמדיום לעקוף באמצעותו את המחסור בחום אנושי על כל גווניו. ראוי להזכיר כאן שהמילה נוי היתה שייכת בקיבוץ לגינון בלבד כלומר למישור הציבורי. במישור הלאומי דובר בראשית הדרך על – הפרחת השממה.
הציור של גבע איננו מדבר על השואה גם לא על הקיבוץ אבל איש אינו יכול להתרחק מרחק גדול מדי מהוריו שבאו משם, גם אם לא חוו על בשרם את השואה. ההורים של ציבי גבע ובני דורם ציירו בגבו את שני הרקעים ההיסטוריים הללו וגם אם הוא לא יביט לאחור הם לא יימחקו וימשיכו להתעופף ברוח ולהעביר תשדורות. מי שנולד לעולם שרקעיו הם טראומה מחד ואידיאולוגיה סדורה דוגמטית ומחייבת מאידך יעדיף תמיד לעשות אמנות שמסכסכת בין הדיסציפלינות ומתכחשת לסירוגין למקורותיה אפילו לחלק מתכונותיה. מי שבגבו תמונות שכאלה אף פעם לא ימלט לחלוטין מהסיפוריות. רקעי העבר והשפעתם על ההווה יפריעו לו להיות צייר תיקני מובהק והחלטי. הוא מכיר את הזרמים, הוא בקיא בסגנונות, הוא מפנים את העקרונות, הוא מתנסה במחוייבויות סגנוניות, אבל הוא מערב ומרכיב יחדיו מגמות שונות אפופות בצל מקומי. הוא לחלוטין אמביוולנטי. האיזמים שמייצרת האמנות נעשים חד-מימדיים על רקעי המציאות האנושית הכה רווייה. יש שיראו בעמדה האקלקטית מגבלה אני מוצא בכך יתרון גדול –אמת ומורכבות. האולד-אימג' התדפק על דלתו ואמר לו: לא אכפת לי שתצבע אותי בצבעי ניו-אימג' אבל לברוח ממני לא תוכל.
 
 
*
ככה הגוף כואב נפשו כצפרים חרוכות
(מתוך: "עדות האופי וחוקת הזמן" אמירה הס)
אני מוצא לנכון להעתיק כאן מתוך דברים פשוטים ועובדתיים שכתב ציבי גבע על אביו בקטלוג שלו "תוכנית אב":
"אבי, יעקב (קובה) גבר, נולד בוורשה, פולין ב- 1907. עלה לארץ בשנת 1930 והצטרף לקיבוץ עין-שמר. מראשית שנות ה-30 ריכז את קבוצת הבניין של הקיבוץ. במסגרת זו תכנן מבני ציבור, שכונות מגורים, מבני תעשייה, בתי ספר ומרכזי תרבות, בעיקר בקיבוצים ובהתיישבות העובדת. משנת 1947 עבד כאדריכל במחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי... יצירותיו האדריכליות, החובקות מגוון עצום של סוגי תכנון ובנייה, פזורות בכל רחבי הארץ. נפטר בשנת 1993".
הטקסט הזה, האינפורמטיבי והפשוט, סובל מהתייבשות קיצונית. זהו כמעט מפגשו המוקצן ביותר של גבע עם מינימליזם. הוא שלדי כמו עבודה של אדריכל. הוא מציג בתים טרום-מרוהטים, לא מאוכלסים, לפני או אחרי הולדת הסנטימנט. הוא לא אומר אף מלה על אביו בתור שכזה, אבל מאפשר לקונסטרוקטיביזם לצייר את מלוא עומקה של התורשה. ההשוואה הכמו טכנוקרטית בין הסורגים של הבן למבנים והשרטוטים של האב הופכת קרביים יותר מסנטימנט גלוי ומודע.
רבים ממבני הציבור נהפכו למצבות עזובות וזנוחות, הוכחה לקושי שלנו לבנות בית שני אחרי חורבן הראשון.
...
בכל זאת מגדלת פרחים
אבל פוחדת לגזום את הנבולים
שלא יכאב לגבעול.
(אמירה הס)
*
יש אנשים שמנגנים בכל מיני כלים משונים כגון; מסרק, מסור, בקבוקי מים וכו' אני מנגן בציטוטים. בעזרת הציטוט אני אומר הכי טוב את מה שיש לי לומר.
וגם אבי מעולם האמת
פוסע במדרכת יומי
באותם צבעים של חלום מנוכר
כי מבותר נפשי ותת-הכרתי נרדם
על ערש חיי המחוקים.
והזיכרון כמו תל עפר לשכחה.
(אמירה הס)
אני מבקש להגיד דבר מה על שירתה של אמירה הס שליוותה אותנו עד לכאן. קריאה רצופה ונקלטת בשירתה נראית לי מקבילה באופנים אחדים לציורו של גבע. היא חיה בין הסטריאוטיפ לבין המקרה הפרטי שלה כאשה, משוררת, מזרחית, גאה, מנוצלת, מינית, משוחררת, אסורה ומותרת. היא זוכרת את מקורותיה ומתהווה מחדש על רקע העבר. היא כורעת תחת נטל הדמיון והפנטזיה ובו בזמן מפיחה בו רוח ומיד מכה בו באמצעות המציאות. היא נסחפת ביפי השפה, לא חוששת משרירות האסוציאציות ונוטשת בקלות היכלי קודש בשביל שפת חול בוטה וגלויה. היא מתהפכת בין ערבסקות סגנוניות קישוטיות ומאלחשות לבין חדות, שקט וניקיון מחשבתי. היא יודעת את הדרכים המתפצלות בין חילוניות לאמונה, התרסה והבנה, רגע ונצח.
 
*

בזמן כתיבת שורות אלה סיימתי קריאת ספר קשה ומזעזע במיוחד. אני תולה ציטוט ארוך מתוכו כמסך רקע לעיני הקורא.
מתוך: "עצירה קצרה בדרך מאושוויץ" מאת יורן רוזנברג (הוצאת ידיעות אחרונות. משוודית: רות שפירא)
"אני חושב שחוסר בית הוא עבור אנשים כמוך גיהינום שממעיטים בערכו.
"חוסר הבית והמחסום הלשוני.
"האחד קשור בשני.
"להיות בבית פירושו שמבינים אותך בלי שאתה צריך לומר הרבה.
"אני חושב ששום מקום אינו יכול להחליף את המקום שאנחנו מלבישים בו בפעם הראשונה את העולם במלים, המקום שאנחנו חולקים אותו עם אנשים אחרים ומנכסים אותו לעצמנו. אני יודע שיש המאמינים שמקום כזה אפשר להקים מחדש בכל מקום ובכל עת. אני לא חושב כך. אני חושב שהמקום שעיצב אותנו ממשיך לעצב אותנו גם אחרי שאנחנו עוזבים אותו ומתבייתים במקום אחר. או ליתר דיוק, אנחנו יכולים להתביית במקום אחר רק אם ממשיך להתקיים סוג של קשר עם המקום ועם האנשים ועם השפה שעיצבו אותנו.
"אבל בעבור אנשים כמוך שום קשר כזה אינו קיים. המקום שעיצב אותך כבר לא קיים, גם לא האנשים והשפה, גם לא הזיכרון. בינך לבין העולם שפעם ניכסת לעצמך מתנשאת חומה של כאב שהזיכרון אינו מצליח לחדור בעדו.
"אז אתה חייב להתביית במקום שלא מבינים בו שום דבר שאתה אומר, לא חשוב מה, ונשלל ממך כל קשר אל המקום שבו הלבשת את העולם במלים הראשונות שלך, ושלא היית צריך לומר בו הרבה כדי להיות מובן, שזאת ההגדרה שלי של להיות בית...
"בית אפשר לבטח להחליף עד גבול מסוים בדברים אחרים – זיכרונות, חפצים, ריחות, טעמים, חלומות, תקוות, הבטחות – אבל זאת בתנאי שמתישהו אי-שם היה לך מקום שנחשב בית.
"אני מתאר לעצמי שאם מקום כזה לא קיים, או אם הקשרים עמו נעקרו ונשברו לנצח ואי-אפשר לקחת ממנו דבר וחצי דבר, עלול המצב להפוך לבסוף לבלתי נסבל".
כמה עצובה ובלתי נמנעת היא ההכרה שהקשר של בני דורי וגם של הבאים אחרי עם ההורים מתגלה באמצעות השיכחה והנתק והאין-בית. אחרי שהורינו סבלו מחוסר יכולתם לייצר אינטימיות אנחנו דווקא מתקרבים אליהם בחמלה, בשל חוסר יכולתם הזו. על הצורך הפרטי שלהם לשכוח נוסף גם הציווי הציוני להתחיל מחדש ולהיות חזקים ונולדים מהרגע. מי שנולד בחזית הרקעים הללו לעולם לא יהיה פורמליסט.
"אצלנו לבית קראו 'חדר ההורים'", מספר ציבי גבע וממשיך, "ולהורינו לא קראנו 'אמא ואבא' אלא פרנקה וקובה. קיר הבלוקים שבניתי בתערוכתי במוזיאון תל-אביב נראה כמו סוג של ח', הוא נעצר בדיוק במקום של בין 'בתהליך בנייה' לבין 'כבר הרוס' בכל אופן 'עוד לא שם'. לתערוכה שעשיתי בסציליה קראתי בשם מושאל מהמשוררת חדווה הרכבי: 'ציפור שבפנים עומדת בחוץ'". יוצא לפיכך, גם מדבריו של גבע עצמו שאלת פנים הבית ושאלת החוץ ושאלת הבניין וההיעדר נמצאים בחזית תודעתו.
אם ציור של ציבי גבע יחלה ויזדקק לניתוח יצטרכו לנתח אותו שלושה: מנתח ישראלי. מנתח יהודי ומנתח אמריקאי.
עוד נשוב להתאבל על עניין הבית. ציבי גבע נולד מחברה שוויונית שיצרה בתוכה פערי רגש אדירים. פערים וניגודים יוצרים מתחים. פערים כשלעצמם יוצרים סיפור. הציור של ציבי גבע בנוי על פערים, על מתחים. מכיוון שציבי חונך על ברכי צדק ושוויון הוא אמור להצטער על הפערים, גם אם הם רק ויזואליים. אבל שום דבר כאן לא פשוט; הוא נרתע מהם, משתמש בהם וניזון מהם.

*
היות שנכנסתי לציוריו של גבע משער הפרחים, מכניסה משנית, אם יש בכלל דלת ראשית אליהם... אמשיך במבטים צדיים. אעבור מהפרח אל הציפור.
איני נוהג לחזור על ציטוט פעמיים אך הפעם אפר כלל בלתי חשוב זה כדי להביא ציטוט משירו של אברהם חלפי "סתיו יהודי" שכבר עשיתי בו שימוש בספרי "בית בגליל". הציור של גבע חילוני לחלוטין אפשר להגיד – בינלאומי בחילוניותו - אבל השירים ששרו אבותיו לעצמם ובוודאי גם באוזניו מלאים בציפורי נוד ובבעלי כנף כסמלי כיסופים וגעגוע. הציפורים מוליכות קול והן המספרות והדברניות שבין החיות. בכל המצבים הציפור היא ספק קל וזול של דימויים כשהיא עפה וכשהיא טסה וכשהיא נוחתת וכשהיא ניצבת על ענף וכשהיא פצועה וכשהיא צונחת ודוממת.
סתיו יהודי 
סתיו יהודי בארץ אבותי
שולח בי
רמזי אלול
 
כבר משתגעות בי קצת
הציפורים הקטנטנות שורקות העצב
של יום הכיפורים...
הציפור של ציבי מפוחלצת, לימודית, חסרת צלילים, תמונתית, חפצית ובכל זאת מתנגנת לה ברקע האפשרות הפוליטית של: הבטחתם יונה / קיבלתם עורב.
הציפורים של גבע אינן יוני שלום אבל הן נמצאות בציור כציפורים מהאו"ם מדווחות, מתריעות ומתווכות. הן מונחות על הציור כמשקולת דוממת כדי שלא יתפזרו הרעיונות. בהומור אפשר לומר שהציפורים בישרו את בוא הסורגים ביצירתו. כשהציפור הצמאה לחופש פוגשת באדם הם מייצרים את הכלוב – הסורגים.
נתן זך כתב: "ראיתי ציפור רבת-יופי" הציפורים מתקשרות ביופי (כמו גם הפרחים). אולי אפילו בגנדרנות שהיתה מאוסה במיוחד על דור וותיקי הקיבוץ. גבע למד לנהל יחסים קשים עם מושג היופי. הוא שימש קטגור כפול ליופי; הן במצוות הכוח הציורי, העוצמה מול פחד ההתחנחנות, והן במצוות הצניעות הארצישראלית. כולם ידעו שאין להתהדר בנוצות - לא בשלך ולא בנוצות של אחרים. בשיעורי הטבע  - וכנראה ששם בלבד הפכה הנדידה למלה חיובית - בסך הכל צורך טבעי הקשור במזון, רבייה ועונות השנה. מפסיקים לנדוד רק כאשר הגוף לא מאפשר יותר המראה. לפעמים נמצאות הציפורים בפינות הציור ועיני הזכוכית שלהן מסתכלות וסורקות כמו מצלמות אבטחה.
בכל דבר שגבע נוגע בו יש גם מהפוליטי כמו למשל המסקנה הכה פשוטה שאנשים אינם ציפורים ולכן נדידתם והגירתם מתרחשות בעיקר במקרה אסון. ציפור אינה חווה חרדת נטישה היא פשוט קמה ועוזבת – התנועה היא המולדת שלה. ראוי להזכיר שלא מעט הוגי דעות מייחסים דווקא לעם היהודי ציפוריוּת כזו וטוענים שבשעת נדידה אנחנו הכי עצמנו והכי במיטבנו ואילו הבית הלאומי הוא הסורגים שלנו. משעשע לחשוב על הקשר בין תנועת החסידים לתנועת החסידות.  בין המקורות לבין המקורים. בין נוצת המעוף לנוצת הכתב.
מצאתי ספרון שירה קטן מאת מרחב ישורון.
מתוך: 5. ספר שעיר
...
עורב קרא רק רע
נֹח שלח יונה
היא לא חזרה וזה סימן
שהעולם שוב באופנה
...
אחים שיחקו באחו
ישמעאל פרץ בצחוק
שרה התערבה: זה פרא
רק שלא יפער את בני
שלחה אותו לעזאזל
כמו כלב ערבי
 
ככה ישמעאל נתלש מהתורה
כמו שערה
 
אברהם שלח יד לשחיטה
מלאך ירד עליו:
"צחוקים איתך"
והבן הוחלף בבהמה
הציפור המפוחלצת היא שילוב אידיאלי בין טבע לבין טבע דומם.
האמנות יודעת להפחיד את עצמה ולהזהיר את עצמה באמצעות פוחלצי אמנות.
אם להיות מעט מניפולטיבי הרי הציפור יכולה לייצג את השאיפה למבט-על כלומר למבט פחות יומיומי ופחות קטנוני ופחות אקטואלי, אולי צריך לומר - יותר אידיאולוגי ופחות פוליטי. הציפור של גבע אינה סמל, כמו יונת השלום, להיפך, היא מאפשרת שאיפה אל הטרוויאלי אל האגבי אל הקפריזה הפשוטה והחיונית: דווקא כאן ודווקא עכשיו מתחשק לי לצייר ציפור. לרגעים נדמה שהוא הפקיד דווקא את פירורי השפיות בידי הציפרים. אם הציפור מסמלת משהו הרי זה את מנהגו של העולם. אם ראיתי "ציפור רבת יופי" יוצא מזה, שבאותו זמן לפחות, לא ראיתי את שידורי החדשות. הציפור מציעה לנו לשלב ביומנו  המעיק והעכור גם רגעים אינדפרנטיים. היא לא מציעה לנו אסקפיזם אלא  רגע של נטורליזם. ציבי גבע משוכנע שהעיקר לא יברח ממנו גם אם הוא ישוטט בשוליים. אפשר להגיד יותר מזה: הוא מנסה להגיע לעיקר באמצעות המשני. בציור יש ניגודים וסתירות ממילא, חלקם סתירות פוליטיות. זה לא אחראי לראות מצבים באופן שלא מסכסך את האדם עם השקפותיו.
ואולי עוד מחשבה. הציפור יכולה לייצג את החשיבה הארס-פואטית ואת ההתעייפות ממנה ואת חסרונותיה יחד עם הכרחיותה. לפעמים הציפור היא מוצג. היא מוזיאלית. היא ניצבת כמו בוויטרינה. אוֹצֵר בחר בה. אולי חוקר. יש מדריך שמסביר את תולדותיה. היא משרה על המביטים בה תחושה של חקר ולימוד ובאיזה אופן אירוני היא מזכירה את האפשרות של עמדה ישירה ולא ארס-פואטית: לפני שחנטו אותי הייתי לתומי – סתם ציפור. לפני שלמדו אותי – עפתי. ציבי גבע מרבה לצייר ציפרים. ומה זה "מרבה" אם לא צורה נוספת של שיכלול ושל למידה?

אם יש דבר שמי שנולד כאן בישראל לא מסוגל לעשות זה לעוף מכאן. הוא יכול להעדר לזמן מה אבל לא לפרוש כנפיים ולהשתחרר מהמשקל העודף. ציבי גבע הוא צייר ישראלי ממעמקי ההכרח וחוסר הברירה. כשילד מנסה לצייר ולא יודע מה לצייר הוא יבחר בבית או בפרח. בית במובן המלא הפשוט והבסיסי אין לנו. פרחים יש. קוצים בוודאי שיש.
בספר: "ציפור אחוזת קסם: זלדה, כתבים וציורים" (בהוצאת עמותת זלדה ויצירתה) כותבת המשוררת תחת הכותרת: קוצים
"הם גדלים בלי חיוך הניצן, בלי הכאב שבכמישה אטית, בלי פחד הנבילה הפתאומית, הטרגית, המשחירה פרחים בעצם פריחתם. אין חרדת החיים המקסימה מרעדת אותם. יבשים ואטומים הם בולטים מול השמים וקשה יופיים כמתכת וכמו מחשבה קפואה".
הציפור על פי גבע היא עדה: היא המשקיפה מן הצמרת. הוא גם מודע להקשר שהוא יוצר אל ציורו האחרון של ואן גוך "עורבים מול שדה חיטה", ציור שללא ספק מייצג מוות. בתנועת הנוער נהגנו לשיר: "יעלה העיט בהרים / ויעוט על הפגרים". אפשר גם להיזכר בלהקת ציפורים שחורות בשמים בסרט האימה של היצ'קוק. חשוב להזכיר כי בתערוכות הראשונות של ציבי גבע בגלריה "הקיבוץ" הוא השתמש בפוחלצים כחלק מהאינסטליישן שלו. הפוחלץ כטבע מת. יהיה זה לגיטימי גם להשתעשע בלא לפרט בזכר כל הבדיחות והפולקלור על האנטומיה של המורה לטבע.
*
בספרי "בית בגליל" (הוצאת אחוזת בית) פיתחתי את המחשבה שהישראלים הם חסרי תחושת בית (אם כי צמודים אל האין-בית שלהם). טענתי שהבית במקומותינו הוא סוג של טקסט, כוונה ותקווה, אך לא מהות פיזית. העדר יחס פשוט לבית נובע מחוסר יכולת לחיות בהווה שאותו אנחנו ממירים בנוסטלגיה לעבר הקרוב שאף פעם לא היה יפה כמו שעשו ממנו. אנחנו נמנעים מההווה בשל אימת העתיד שהושתלה בנו באמצעות אימי העבר הרחוק. אין מנוס אלא להשוות את תפישת הבית שלנו לזו של הערבי ולקנא בה. דווקא הפלסטינים שמאיימים על ביתנו הרעוע וגם בונים לנו אותו הם היו יכולים ללמדנו זיקה גופנית אמיתית למקום.
במקביל טענתי כי מה שמובן לנו להחריד ובאופן האינסטינקטיבי והיסודי ביותר, כמהות פיזית וחושית, זו הגדר. אנחנו ממוחים לגדרות, לסורגים, להפרדות ולמחיצות. לא ברור האם אנחנו עדיין עם הספר אך אין ספק כי אנחנו עם הגדר. צריך למנות את מיני הגדרות: גדרות מחנות ההשמדה שהובאו משם וגדרות המחנות הצבאיים מכאן ואת המכלאות ואת גדר ההפרדה ואת גדר הגבול במקום שאין גבול ואת גדרות הקיבוץ וגדרות מוסדות החינוך וגדרות הווילות ובתי העשירים והמתעשרים ואת כותנות הפסים. כשבעולם דיברו על גריד אנחנו כבר היינו ותיקי פסים וגדרות.
ציבי גבע נולד בקיבוץ. במקום שבו ויתרו מראש על הבית הפרטי המשפחתי לטובת העיוות המסורבל הקרוי: "חדר ההורים" הביולוגיים. לטובת הלינה המשותפת. לטובת האחידות והפשטות. לטובת הפרהסיה של חדר האוכל. מן הצד המשוכלל יותר והאבסורדי לא פחות ניסו לבנות בית לכלל, לציבור, בית לחברה המתהווה. אין פלא לפיכך שציבי גבע עוסק בבניית קירות ולא בתים (גם מתוך רדוקציה למעשי אביו) מצייר בלאטות (אריחים) ולא יוצר להן גגות וחדרים. מצייר על חלונות ולא רואה דרכם בית חם ואינטימיזם. הוא מראה לנו שאפשר בחברת הפראנויה שלנו שיהיו סורגים בלי בית, אבל כל בית חייב שיהיו לו סורגים. ומה שיפה בכל זה שניתן לראות את כל האלמנטים הללו בהקשרים פורמליסטיים של גרידים וקונסטרוקציות ואפשר לשייך אותם לעשייה בינלאומית מובחנת ומוכרת אבל במקביל יישמעו מבעד לסורגים קול המואזין וקול בקבלן ערווה וקולה של המקומיות וקולו של סדרן העבודה וקולה של המורה לטבע.
ביתנו לא היה לנו קן

פרוץ היה הבית. התקרה לא כיסתה את השמים, לא ריסנה את התהום.
כותבת המשוררת זלדה ומחברת לנו בפשטות הנצרכת כאן בין קן הציפור לבין הבית.
אם מישהו זקוק לאיור מוצלח המדגים את מצבנו הרי זה נמצא בקיר הבלוקים שבנה גבע בתערוכת היחיד שלו במוזיאון תל-אביב. הרי זה מזעזע יותר מכל אמירה ישירה להיווכח שהקיר נתפש מיידית כפוליטי, כלומר כמבנה שבנו בנאים ערבים למען מזמין יהודי. לא צריך שום סימון אתני. לא צריך כותרת תומכת. לבנים ומלט זה הם, השכנים, העובדים הזרים, האויבים. ממילא מי שגר בתוך מבנה שהם בנו אינו מוקף בקירות בית אלא באבני אויב. כל בית שהם בונים למעננו הוא סוג של אינתיפאדה נפשית. מי שיגיד שהוא שומע קולות של פלסטינים בוקעים מקירות ביתו ייחשד כבלתי שפוי. הקיר עמד בתערוכה כהפרעה לשלוות ההתבוננת, כמגן מפני אסתטיקה עיוורת. הוא קרא תיגר על הפורמליזם באשר הוא, ובו בזמן הביע תקווה שאפשר יהיה ביום מן הימים לראות טקסטורה ולהשאירה אילמת. ציבי גבע הפך את המופשט לאחת הצורות הבלתי אפשריות של התקווה. עוד יבוא יום והפיגום יהיה פיגום והמשבצת תהיה משבצת, הגדר - גדר והפסים רק צורות... אבל באותה מידה עוד יבוא יום והפועל לא יהיה כחומר בידי המנצל. שום ציור או פיסול, מדויק ככל שיהיה, לא יכול להפוך עוול לצדק. הוא יכול רק להצביע ולברר ולהתעמת עם השפעתו הצדקנית של הנושא הפוליטי.

בימים שאביו של ציבי גבע תכנן ובנה בניינים עסקו הציירים הארצישראליים הבולטים במופשט לירי. הם רצו שבציור שלהם לא יהיה נושא ורקע, כלומר שלא יכללו בו אלמנטים זרים וממילא לא יסופר בו סיפור. שלא יהיו בו מנצחים ומנוצחים, לא גיבורים ולא שחקני משנה. הם האמינו שגריד יכול להישאר גריד וקיר יכול לייצג את עצמו ולמחוק את בנאיו. מדובר בציירים מצוינים ובזרם בינלאומי מוכר ולגיטימי אבל את בני דורו של ציבי גבע האפשרות הלירית הנקייה והטוטאלית מצחיקה. הם מוכנים "לגנוב" מכל הבא ליד ובתנאי שזה יהיה מכל הבא ליד, כלומר יכלול קונפליקט ללא אשליית סדר והרמוניה. אי אפשר ליצור סדרים ללא סדקים. לא כאן.
ממילא הבלאטות שלו הן יפות ואורנמנטיות אך הן גם גשם של מטאורים וגם משהו שפגש לרגעים את הטמפרמנט של ג'קסון פולוק ואהב את האקספרסיביות והסיסטמטיות שלו אבל לא ראה אפשרות להתמסר לה אלא כניגוד לגיאומטרי, לדקוראטיבי, למדיטטיבי. בנקיים והמרוקנים שבציוריו מוטלים פגמים קטנים כי הניקיון המלא הוא לוקסוס שאיש בסביבתנו אינו יכול להרשות לעצמו.
קל ואף נדרש לחבר בין הסורגים לבין עבודתו של פרנק סטלה אבל ההפרדה מתבקשת לא פחות מאשר ההשוואה:
גבע מסוגל להציע ללוח של שש-בש קיום פורמליסטי לרגע ומשם להציע למופשט הזה שיְתַרְגֵל מחדש את חוקי המשחק הזה.
על דרך ההומור, שהוא הדבר הכי קרוב לאמת, אפשר לשאול: כמה מופשט יכול אדם להיות בדרום תל אביב? כמה מדויק, חד ונקי יכול להיות צייר כשהוא מטייל בשכונות של עבדים במאה ה-21? האם אפשר לעשות גרפיטי גיאומטרי ומופשט? האם אפשר לטפח כוח ועוצמה של אקספרסיביות אמנותית ולא לחשוב על חולשת הכוח ועל עוולות העוצמה? כל זה לא בא להציע נושאים אחרים ליצירה אלא להסביר מדוע בציור של ציבי גבע יש מרבצי סתירות אמנותיות וערוצי התפכחויות מאשליות. הוא צריך לייצב את עצמו בין מקורותיו האידיאולוגיים לספקנותו האמנותית. בין אלימות לבין כוח. באופן הכי פשוט אפשר לומר שכאן בישראל אין לו, ולא רק לו, בית... אבל ברגע שהוא הולך לניו יורק להיות אמן בינלאומי צומח לו על גבו בית כבד ומכביד. בית שריון.
הערבסקה והדיוק והסימטריה והכאפייה והבאלטה והסורגים הם גם נרקוטיים ביופיים הרב. הם מביאים את היד ואת העין לידי רגיעה ולידי הנאה ונמנום ואלה, באופן מידי מייצרים ייסורי מצפון. יוצאת קריאה: לא להירדם. נוצר צורך להחריש את השקט. הם מעוררים את משטרת האמנות ואת נציגי הנזירויות לארגנם בצורה מחמירה יותר. ואז המקום חוזר ומתפרץ ובעסקה סיבובית מרתקת מגיע האקשן-פיינטינג לסמטאות אום אל פאחם. בקצה הסימן ובקצה המסמן מזדקר מסגד. מינימליזם אוריינטלי. ציבי גבע העביר את הסכסוך גם לשדה הציור. גבע יודע שכמעט כל מה שהוא אוהב באמנות העולם זה בשבילו לוקסוס. הוא מביט בציור "נקי" כמו שפועל מביט במתעמל.

ציבי גבע וגם אני, כותב שורות אלה, מסתכלים על העולם דרך משקפיים שאינן מאחדות אלה מפרידות: בצד אחד חמורו של ראובן רובין והמעברה של רות שלוס ובצד האחר אקשן-פיינטינג של פרנץ קליין ושל רוברט מדרוול, למשל. נכון שבתווך היה לו את רפי לביא, אבל זו כבר אבהות מאוחרת ולא תוך-ורידית. כשהוא משתמש בשחור ובאדום ומכה במברשת ומאפשר לצבע להתיז ולנזול הוא מזכיר את חשובי הציירים של האקשן-פיינטינג וגם את הצבע המקומי של עיתונות הפועלים ושל פרסומים קומוניסטיים של "דם יזע ודמעות" ו"פועלי כל העולם". מצד אחד אמנות לשם אמנות ומנגד אמנות לשם תעמולה. מצד אחד תחכום, מצד שני תמימות ואחר כך היתממות. לכאורה הבחירה בין שתי האופציות קלה ביותר אבל הזיכרון של גירסא דינקותא מסרב להתפנות. כשהוא מנסה לפנות את תביעות המקום בפני תביעות הזמן נכנס שד קטן ולוחש שהכאפייה היא לבוש אופנתי בטיולים של בני נוער ישראלים, שהבלאטות נמצאות בבתי עשירים יהודים שמנקים את יפו באמצעות גירוש ארכיטקטוני וגם הסורגים מזכירים וילה ויש בהם יסוד של הפגנת עושר. כדרך אנשי הקיבוץ גבע התמחה ביצירת הכללות והפרטות. יש לו סדר עדיפויות מובהק אבל האחריות וכובד העבר פורעים אותו. כמו כל צייר אחראי גם גבע מתעניין מאוד בדברים שהוא יודע שאסור לו לעשות. הסכנות והסיכונים הם חלק אינטגרלי של הפאלטה.
בשביל להמחיש את הניגודים האבסורדיים ואת הפערים המנטליים שבתוכם פועל גבע אני מעתיק פיסקה שלמה מאת הסופרת מליחה מוסלמאני ילידת ירושלים שכותרתה: "אמנות פלסטית" מתוך הספר "נכבה לייט וסיפורים אחרים" לקט מהסיפורת הפלסטינית החדשה (הוצאת מִטען):
"הוא הניח נקודה באמצע הלובן. שרטט קו אופקי ממים כחולים. כדור השמש, הנמצא בצד הימני העליון, הכריז על בקיעת השחר של המקום. הוא החליט שילד הולך להתיישב מתחת לעננה. העננה לא זזה ממקומה אך דבר מה, מסתורי, רימז על מסעה אל תוך הלובן. הילדה באה מהאופק, מסלול הליכתה נע בכיוון גב הילד שמתחת לעננה. הטלפון הנייד מצלצל, ואז האמן מחליט להרוג את השמש, הילדה, הילד והעץ. אך נקודה של לובן נותרה במרכזו של השחור".
גם מושגי העבודה וההשקעה סובלים מאמביוולנטיות רבה. גבע הוא ביסודו צייר חרוץ ומטבע הדברים מרגיש בנוח יותר בתוך העבודה המאומצת אבל יחד עם זה יש אצלו, בין כל הניגודים האחרים, הרצון לקצר תהליכים, לצמצם, למהר, למצוא רדי-מייד, לגעת באובייקט מזדמן נגיעת קסם אוורירית ולעוזבו, להשתחרר ממטענים עודפים. הוא נע בין קוטבי המלאוּת והצימצום. הוא יודע שהוא יכול להרשות לעצמו חדות אך לא חד משמעות. כל יוצר משווע למציאות שאין צורך לעמול בשבילן. תכנים שהעולם מייצר והמוצא מנכס.  גם כמי שחווה ישראליות בכל מורכבותה וגם מודרניזם בכל תמימותו הוא לא שוכח, וטוב שכך, כי הוא יליד הוויה שתפשה את עצמה כעולם מסודר, קוהרנטי, מתפתח, מתקדם ואוטופי. כל אלה קרסו והתמוטטו על כל מרכיביהם, אך זיכרונם מהדהד ואולי אפילו התקווה הדטרמיניסטית לשובם. לפעמים הציורים של גבע הם קלושאריים; הם מזכירים את חסרי הבית שמערימים על עגלותיהם כמה שיותר. הם גם מייצרים זבל וגם חסים עליו. הם מומחים אנושיים לצבירה.
האובייקטים שגבע מצא לאורך השנים, ובחלק מהם הוא כמעט לא נגע, השלטים, החפצים, הצילומים שהוא מצלם בשיטוטיו, נתפשו כאותיות רזרביות שמורות לשימוש עתידי, במקום שהשפה היתה בין כה וכה עמוסה ואנרגטית. מדי פעם בפעם כשפגשתי באובייקט או שניים הם יצאו מכלל אותיות ונעשו אברים .אפילו מלים שלמות מנותקות מהקשר מכביד. בהתחלה זה נראה כמו ביי-פרודקט, תוצר לוואי, כמו אימונים אסתטיים, כמו משהו ומישהו שניסו לא להגיד אלא להקשיב. והנה בא האוצר יונה פישר ותלה אותם עם מגע הקסם שלו בתערוכה במוזיאון אשדוד וגילה בתוכם את השפה ואת ההיגיון. יונה כופף אותנו אל השוליים והראה שהפוליטי לא רצח את האינטימי.
ציבי גבע מחפש טקטיקות שיאפשרו לו קירבה אל הציור וגם זרות ומרחק ממנו כדי ליצור תנועה אינסופית הכוללת בדיקה ובהלה, התנסות והימור, ריטואל ושבירתו. חוסר יכולתו של הציור להכיל את כל מה שהוא רוצה זה נתון מעודד וממריץ. הפערים בין מקור ורעיון לבין המימוש הציורי הם פערים מועילים. המשורר אברהם בן יצחק כתב: "אשרי הזורעים ולא יקצורו, כי ירחיקו נדוד". הטובים שבנכסי האמנות הם זמניים והם יזוזו בפני לימוד חדש.
*

אני חוזר לרגע אל השחור המקומי בעל התכונות המטיפות והמאיימות, השחור הסיסמתי החובר אל האדום למען המהפכה שמחוללים הפועלים. השחור הזה שייך לעובדה שכל מעשה ובמיוחד מהיר, פזיז והרואי כמו הציונות נשען, אם גם לא בהתלהבות, על סטריאוטיפים. זהו עניין מצער אך גם הכרחי מילולית וויזואלית וכמובן ייצוגית. ובכן באלבומנו המתרפט נמצאים סטריאוטיפים של חלוץ ושל חקלאי ושל ערבי ושל יונה ועייט ודקל שפל צמרת ולוחם עברי ואויב. ככל שהקונפליקט עמוק יותר והסכסוך מר יותר כך מתחזקים הסטריאוטיפים. בראשית חשבו כאן שהערבי הוא הדגם הוויזואלי שעל פיו אפשר לדמיין את סיפורי התנ"ך, אחר-כך הוסיפו לו כל מיני תכונות אקזוטיות העיקר שיישאר מרוחק ושונה, ולבסוף נוצר הדימוי הדמוני. כל המהלך הזה תועד באמנות הישראלית ויצר בתוכה סכסוך ויזואלי בין סטריאוטיפים. במקביל לסתירות בהוויה התרבותית והלאומית והחברתית התנהלו ויכוחים צורניים בין הדימויים השונים. מי שמנסה לחדד את הקונפליקט, שלא ברצונו גם מעצים את השוני ומנציח אותו. ציור ניגודי מקבע את ההבדלים, ובאופן כלשהו מקבל אותם בהבנה. הרי גם בשביל להגן מפני סטריאוטיפיוּת משתמשים בה. ומצד שני, ציור ניגודי הוא מעניין, אמיתי, חריף ומעורר. ציוריו של גבע הם לפעמים עשירים מאוד כדי שיוכלו לשאת בקרבם גם את הספק.
מצאתי מחדש ספר שירים ישן שאהבתי מאוד בזמנו: "חרוזים שחורים" מאת שמעון צבר (בהוצאת שונצינו 27 תל אביב). הספר ראה אור בשנת 1966. השחור של צבר - צייר ומשורר שמאלן וגולה  - אינו מפריד בין עמים אלא בין המנצל למנוצל, בין העובד למעביד, בין נתין לאדון. בתוך השחורים שגבע הביא מהבית ומהתנועה הקיבוצית הוא מערב רגישויות צבעוניות מרהיבות, ניואנסים אישיים עכשוויים ושאיפה לא ריאלית ליופי. דור ההסתרה ודור ההנגדה נפגשים בתיווכו. שטרייכמן מפנה מקום לפולוק וגרשון קניספל תוקע פטיש בנאים בין המריחות של ג'ון מיטשל. תחזקנה ידי כל אחינו מבלי שנוותר על תאוותנו רבת הצבע. ציבי גבע צייר עכשווי ומעודכן מהפרובינציה. כמו העניים הוא נאלץ לגנוב מאחרים, אך כמו העניים החרוצים הוא מפליא להמציא מתכוני רעב. גבע מסמא את עינינו בשכבות צבע אטומות ומבריקות. הוא מבלבל אותנו הן כשהציור מקושקש ומונמך, הן כאשר הוא מוגבה ומטופל לעילא.
אני שורף קוצים
אני שורף קוצים בים מלוח
זעה חוסכת דם
מרים מכוש, מפיל, מרים מכוש
מכה על אבן
אש.
אבן מתגלגל מצד אל צד
נופל
חיפושית משאיר סימן
לטאה על הארץ רץ מהר מאוד
אני עולם שלם אני טובל בנפט
שופך בנזין
סמרטוטים הבית מלא
ילדים קטנים בוכים, אשה משתעל
מרים הרגל כבד מאוד.
 
אני שורף קוצים בים מלוח.
השאלה הזאת של אפיון הכרחי הגורם להידוק הדימוי הסטריאוטיפי היא שאלה כבדה ומציאות מתסכלת. ייתכן שבמקום שאין אפיונים סטריאוטיפיים גם אין אמנות – יש אחידות. טבעי למשל שציבי גבע בנה גם קיר מצמיגים ומילא רבים מהם בסמרטוטי בגדים. הוא הביא לנו וחיבר לנו יחדיו את המוסכים ואת ההפגנות את ההבערות וזעקות השבר אך גם את משחטות הרכב והפשיעה הבלתי אידיאולוגית. איך כותב צבר: "אני עולם שלם אני טובל בנפט". העושר והמורכבות הם חומרים מפרידים. יש כאן נגיעה בשאלה עקרונית יותר ופחות אקטואלית. כשאדם עירום, לא מהבחינה הפיזית דווקא, הוא קל תנועה ויכול להתקרב אל האחר. אך אין לו הרבה מה לתת ולהציע. אם הוא מעקב את התקרבותו וצובר משמעות וחוכמה ונכסים הרי יש לו יותר מה להציע אך תנועתו מסורבלת יותר ומסעו כבד ומקשה על נתינה. וכך יבלה לו הצייר בין הניגודים הקורעים: אני מול הצופה, אני מול עצמי, אני מול אמנות אחרת, אני מול זמנים אחרים, אני מול טמפרמנטים אחרים, אני מול מה שנעשה בשמי על ידי מנהיגי. המבנה העימותי הזה הופך למעשה כל מעשה לפוליטי. וטרם נזהרנו מאדנות ומהתנשאות ומתכתיבים ומדוקטרינות ומאיזמים. לציור מתלבט יש סיכוי להיות יותר מוסרי, אבל אין ספק שהוא ייאלץ לעצור גם בתחנות שהצדק הוא מהם והלאה. גבע לא יכול להיות האחר אבל הוא יכול להיות כל הזמן אחר וגם בזה יש איזו מידה של  סיכוי.
*
יש להזכיר עוד את ציוריו של גבע על חלונות ממשיים ואטומים. את הפרדתם מהקירות שמהם הם אמורים להיפתח. את ההיעדר שהם משדרים יחד עם הקריצה המלומדת לאמנות תקנית באמצעות הפאטרן. החלונות שלו הם גם ציור מינימליסטי וגם גדמים שנקרעו מגופו של בית. הם מזכירים את ויליאם דה קונינג המחוק של ראושנברג ומחיקה זו מין אלימות מעודנת, סוג של המתת חסד ושוב סתירה לפתחנו: באמנות, המתת חסד יכולה להפוך לסוג של החיאה.
כאמור, ציבי גבע נולד מהצחיחות ולכן יש לו מניות גם מקומיות בצורת הגמל. הוא גדל בסביבה עניינית חסרת קישוטיות לכן הוא מוקסם מהאורנמנט שיש לו כוח מהפנט. הוא מנסה להיות מהופנט וגם מודע לעצמו. להיטמע בקישוט ולצאת משם צייר מערבי פיכח. מדי פעם בפעם בתקופות שונות הסתלסל מכחולו בכיוון של קליגרפיות של מלים המפגישות בין עברית לערבית באותיות עבריות; בילאדי. אום אל פאחם. יפה. טייבה. ערה. למלים המצוירות הללו יש אופציה של בקשת מחילה. הם חינוך עצמי באמצעות אמנות: אם אני מצליח להיות כל הזמן אחר מדוע לא אצליח להבין את האחר!?
עוד שיר של שמעון צבר:
עיט צבוע
 
עיט צבוע
עיט צבוע
אנה תנוע?
אנה תנוע?
 
נוע לפה ולשם
נוע לבית האיכר
נוע לבית הנגר
נוע לבית הצייר
 
נוע
ושקע עד צוואר.
הבתים והבניינים שתכנן אביו של ציבי גבע היו יפים ופשוטים מאוד, כמעט נזיריים. לא הוטמעו בהם קונפליקטים רבים אלא אם כן חומרה היא סוג של קונפליקט. הם היו מסקנתיים, מסוגננים, מחמירים, אבל רבים מהם עומדים ריקים ומוזנחים ובתור שכאלה הדיוק שבתכנונם רק מעצים את העזובה. הם נעשים מצבות למלחמה על בית ציבורי שלא שרד. חדרי האוכל שהיו האידיאל של בית-הציבור מיותמים ונראים כמו חללית שהתרסקה על דשא.  ציבי גבע עושה כל יום מסלול ארוך ומפותל מהבתים הללו מהגיאומטריה הזאת לדרום תל אביב דרך אום אל פאחם, שמהמסגד שלה אפשר לצפות על מנהטן.
*
אני חוזר לשאלת האמנות הפוליטית כי מצאתי שיר שראוי וגם חשוב בעיני לסיים בו. כבר נאמר שהדעות הפוליטיות מבקשות מאתנו נחרצות וככל שאדם נמצא במיעוט ובאופוזיציה כן ראויה עמדתו לייצוג בהיר והחלטי. אלא שרצייה וקוץ בה, האמנות מצידה מבקשת מורכבות ואומץ מסוג רחב יותר מהאומץ הפוליטי – אומץ דיאלקטי. יכולת לראות גם את המקומות שבהם דעתך ורגשותיך אינם תואמים, דוחקים זה את זה. יכולת להכיר בעובדה שמול הבד או הנייר יש לפתוח את כל נתיבי המחשבה, גם את אלה המכשילות את הנחרצות. במחשבה שלא כמו בתעמולה צריך להיפתח גם לחולשות וגם לאינסטינקטים, לרבות הפחדים, וגם להשתייכות השבטית וגם לסנטימנט הביוגרפי ולזיכרונות המתעתעים וגם לדעות הקדומות וגם לנטיות הבלתי רצויות, בקיצור צריך לחטט בכל. בעולם המחשבה לא פעם האומץ נמצא בחולשה הפוליטית, בסטייה מהתקן הפוליטי, במציאת עצמך בשטחי "האויב", מכיר מקרוב מאוד חלק מדעותיו.
ציבי גבע הוא אמן פוליטי ולא תעמולן ולכן הוא יודע שבעת ההגות והחקר עולים בנו שדים ומושכים אותנו חבלים. גבע לא מפחד מהרגעים הללו. הוא מודע לקיומם. הוא מכיר את יכולתן של ההשתייכויות השבטיות להעלות את רמת הסוכרים בדם. אני משוכנע שהשיר שלהלן, שירו של נתן וסרמן (מתוך "סקסוניה, ספר המדבר" בהוצאת כבר, מוסד ביאליק) יזכיר לציבי גבע את הפתלתלות המאיימת של גילוי הלב ואת עמידתו מול הבד ואת המורכבות המייאשת של מעשה האמנות. ציבי גבע מכיר היטב את הפער המסוכן המצוי בין לגונן לבין להתנשא, בין להכיר בזכויות החלש לבין להעניק משהו מהחמלה גם לחזק. "אני צודק, אני מבויש" כותב וסרמן בשיר המובא כאן.
זכות השיבה
אני לא מכחיש: מי שאני כותב עליו לא מדבר ערבית,
לא שומע אום כולתום, לא שותה תה עם נענע בכוס זכוכית.
אין ערבים. אין מזרחים. אין סרטים מצריים. אין קניות בשוק.
אני חלק ממערכת דיכוי. הצטרפתי אליה מרצוני החפשי.
שם המשפחה שלי מעיד שהבאתי ביכורים, שעמדתי דום בכל צפירה,
שנשלחתי לחוג לילדים מחוננים, שהייתי בצופים, בצבא, במילואים.
אני מדכא בהתמדה כל מי שאני לא כותב עליו. לא רואה אותו, מעוור אותו.
אני שותף נלהב להתרחשות המונית. בקושי אני שומע את עצמי.
זה נכון מה שאומרים עלי: אני לא מסמפט מרגלי גרעין. אני בעד השייטת.
אודי אדיב מלחיץ אותי. אני מאמין לשקריו של דובר צה"ל.
עליתי במעלה עקרבים, ירדתי למכתש הגדול, אף פעם לא הייתי בירוחם.
אני מקפל שרוולים, בקיץ אני לובש בגדי לבן, פעם רקדתי ריקודי עם.
שתלתי יערות של קק"ל בעודי חושב על גתה ועל שר היער דוהר באפלה.
לירושלים אני נוסע בדרך שסלל בן גוריון על עצמות עולים חדשים,
ולפעמים, אם עדיין אור, אני עולה כמו יהודה המכבי בארבע-ארבע-שלוש.
הורי לימדו אותי לפחד. גירשתי כפרים. חזרתי לגרש את מי שהעז לחזור.
לא סרבתי לגרש את מי שסרב לגרש את מי שסרב להיות מגורש.
אני חזק, אני ערמומי, אני חלש, אני צודק, אני מבויש.
שמרתי שמירה היקפית על ישובי הצפון, בגבול שלנו מול שאר העולם.
יתכן שאפילו שרתי פעם על הדשא אלי אלי שלא ימר לעולם.
הצבעתי עם הרוב. צקצקתי בלשוני. אתם שואלים מה יש לי על הידיים?
אני לא מכחיש: זה דם. שירי משמרים את הסדר הקיים, אני בעדו,
כל עוד הוא קיים.
והשקנאים? הם שבים לכאן בסתיו, מצפון מערב,
נוחתים בין הבריכות המשתתקות בערב,
אמיצים, לא נבהלים מהתותחים שהובאו לסלקם, דגים
דגים ודוחפים את מקורם אל הבוץ, בולעים תולעים,
סרטנים, צפרדעים, קרפדות, צלופחים, סלמנדרות מנומרות,
ואז, כששבעו הם מתבוננים סביב ומנקרים לעצמם את החזה.
אני מודה: אני בעד חוק השבות. אני מוכן לחתום. אני כזה.