היופי כמלכודת דבש בתצלומיה של נורית ירדן
מאת: ענת ברזילי
דגל ישראל מתוח בגאווה על קיר בחזית מרפסת שבסיסה מתפורר ומגלה שכבת טיח בתצלום הפותח את התערוכה הנוכחית "מולדת" של האמנית נורית ירדן. בתצלום מראה מרפסת המזוהה כל כך עם הסביבה האורבנית-תל אביבית על בנייניה המטים לנפול הנסחרים בשוק הנדל"ן כאילו היו זהב. שרשרת נורות תלויה מחוץ לה, כמו ניסיונו של הדייר בשכירות להוסיף לעולב קצת זוהר. למטה מזה בפריים נפרשת סככה בכחול-לבן ובדופן מופיע הכיתוב "מולדת", כשם התערוכה המוצגת במוזיאון הרצליה לאמנות באוצרות איה לוריא. יש בפריים הזה כדי לתמצת את ההוויה הישראלית כולה שנדמה כי מושתתת על ניגוד תמידי-מתמשך של אחיזה בקרקע אל מול ארעיות ותלישות גורלית.
במהלך שבע השנים האחרונות שוטטה ירדן ברחבי שכונת מגוריה במרכז תל אביב ואספה בעדשתה פרטים קטנים, סמלים, המעידים על הלכי הרוח של החברה הישראלית; מטבעות שהשאירה כטיפ למלצריות/ים בצלוחיות בתי קפה, ארוחות של פועלים פלסטינים העובדים ברחבי העיר, בובת שלגיה רצחנית שמצאה בחלון ראווה בקינג ג'ורג' ואף מגנט יונת שלום, זכר בנאלי לחלום שהיה פעם. בעשר השנים האחרונות.
במקביל לפעילותה האמנותית בתערוכות בגלריות, מפרסמת ירדן את עבודותיה בדף הפייסבוק שלה. "התחלתי לפעול בפייסבוק מתוך רצון לחשוף את העבודה לקהל הרחב. ולהראות לצופים תהליכי עבודה ולא רק את המוצר המוגמר", מספרת ירדן, "עבורי הפייסבוק הוא חלל תצוגה אלטרנטיבי. עבודות שלמות נוצרו דרך הפלטפורמה הזאת והיכרויות חדשות, וגם קהל המבקרים בתערוכות גדל. אני עושה את האמנות שלי בשביל קהל. במפגש עם קהל יש אפשרות להשפיע, ללמוד, לשנות את הדעות וגם להיות מושפעת מדעות של אחרים".
במקביל הרחיבה ירדן את המבט אל מחוץ לרשת ולעיר ונסעה למחסום קלנדיה ולמתקן הכליאה חולות שנסגר בשנה שעברה, כדי להיות עדה למתרחש, ותוך כך צילמה. בתצלום "מתקן כליאה חולות" מ2015, גריל פחמים פרוביזורי שעליו נצלה בשר במרכז הפריים, מסביב חול צהבהב ובמרחק פזורים מכוניות ואנשים. ללא הכותרת אי אפשר בכלל לזהות את המקום, ויכול להטעות כ"על האש" של שבת אי שם בדרום הארץ.
"לא פעם נוצר ויכוח בין יוצרים אקטיביסטים לגבי השאלה איך לחשוף איזושהי עוולה", אומרת ירדן, "אפשר להביא את הדברים באופן ישיר אבל אותי מעניין להגיע לאנשים באמצע הדרך, שאולי הם לא מביטים במתרחש, אך אולי יסכימו לראות קצת, ואז אולי בכל זאת משהו ישתנה. כשביקרתי בחולות היו כלואים שם 1200 איש. הם קיבלו סכום כסף חודשי זעום, האוכל שסיפקו להם היה מקולקל כך שפשוט הרעיבו אותם. הכלואים ביקשו ממבקשי מקלט מאילת, בעלי אישור עבודה, שיבואו ויכינו עבורם אוכל שהם אוהבים וכך הקימו בכל שבוע בסטות בצד הדרך. הסוהרים הרסו את הבסטות פעם אחר פעם, אך מבקשי המקלט לא ויתרו ובאו שוב, ובנו שוב. ריתק אותי לראות את הכוח היצירתי העצום שיש בהישרדות. למה הסוהרים הרסו את הבסטות, מה כל כך מאיים בכך? התזה שלי היא שביצירתיות יש כוח גדול של התנגדות, ומזה בדיוק פחדו הסוהרים."
על אף הנושאים הטעונים בתצלומיה, התצלום תמיד נותר נאמן ליופי ששורה בכל. "היופי הוא אסטרטגיה מודעת ומכוונת," מסבירה ירדן, "אני משתמשת בו כבמלכודת דבש, אך אם נכנסים פנימה אל הצילום, הקרקע נשמטת מתחת לרגליים. אני מצלמת את הפרטים הקטנים," מוסיפה, "אך הפרטים האלו מספרים סיפור גדול בעל משמעות רחבה״.
האסטרטגיה הזו שירדן נוקטת בה החלה כבר בספר האמן "ארוחה משפחתית" שיצא בשנת 2007 ועסק במרומז, כמעין עננה המרחפת על הכול, בניצול מיני, בשאלות של מגדר, ובסביבה הביתית. בתערוכה הנוכחית היא מפנה אל תחומים חברתיים- פוליטיים שהחברה מעדיפה לא לראות, ולהדחיק, כאילו לא היו כלל. "אך יש דברים שאי אפשר למחוק ולכן עדיף להסתכל על זה." אומרת ירדן.
תצלומיה אמנם נעשים ברחוב ובמרחב הציבורי ישראלי שכולל גם את המרחב הפלסטיני, אך הם רחוקים מלהיות תצלומים עיתונאיים שמניפים בדגל הריאליזם. תצלומיה כמו אומרים: הדבר שאני רוצה שתתבוננו בו מכוסה כעת כיוון שבמשך שנים התאמצתם לא לראות. יתרה מכך, התאמצתם לכסות ולהסתיר. ירדן חושפת חריץ קטן, פתח שדרכו אפשר להציץ ולהתבונן באמת החבויה.