בשעות הפקוקות שלפני שלושים שניות התהילה במהלכה חלפו רוכבי הג'יור ד'איטליה מול עינינו הטרוטות מציפייה לנשום ארומה בינלאומית, היה לי מספיק זמן לחשוב, "המממ... ומה עשו האמנויות השונות עם המכשיר המוזר הזה?"
האופניים, מכשיר רכיבה המונע בכח אנושי (עזבו, אופניים חשמליים זה למעשה אופנה זוטא, אם להיות הוגנים) הומצאו בדיוק לפני 200 שנה, כשהברון הגרמני קארל פון דריי (Drais) יצא לרכיבה בקיץ 1817 ברחובות מנהיים, ובתחילת 1818 בפריז. משם, המכשיר החביב על הבורגנות העירונית, שינה מבנה (גלגל גדול לפנים וקטן מאחור, להיפך, הנעה מקדימה, להיפך, שלד מעץ, ממתכת, גשר-רמה קשתית או ישרה, וכו'), שימשו לפנאי, לתחבורה קלה, וכמובן לספורט בעל ענפי משנה רבים: שטח, כביש, אצטדיונים ועוד. גם בקרקסים ומופעי בידור אחרים לא נפקד מקומם. אנשים אוהבים אופניים, דרדקים, ילדות, נערים, נשים. הם לא מזהמים, די קלים לתפעול, ומתאימים כמעט לכל אחד ואחת. כעשרים מליון זוגות חדשים נמכרים כל שנה ברחבי העולם, והואיל ומדובר במכשיר שניתן להשתמש בו שנים – אין בעיות מנוע, חשמל וכו' – העולם מלא באופניים.
בספר נפלא שיצא בשנת 2015, Old Wheelways: Traces of Bicycle on the Land עוקב ההיסטוריון רוברט מק'קולף (McCullough) אחר ההתאהבות של תושבי ארצות הברית באופניים, ובעיקר בטיולי אופניים במרחבים העצומים, כפי שהופיעו באלפי תחריטים במגזינים למשפחה, לנשים או לגברים (בנפרד!).
המכשיר מצטלם נהדר, ועם המצאת המצלמה, עשרים שנה אחרי האופניים, אלפי תצלומים כדיוקנאות או במהלך רכיבה הודפסו לצרכים פרטיים ומסחריים. אנשים הצטלמו עם אופני הדוור שלהם, ונשים התגאו בחופש התנועה (ולהיות לבד, או ביחד עם עוד נשים) היחסי שהם איפשרו.
אבל המפגש המרתק בין אמנות לבין אופניים מעלה הילוך ב-1913, בכמה מקומות בו זמנית. ברוסיה, נטליה ג'ונצ'רובה, מהכוכבות הגדולות והמשתנות-תדיר של האוונגרד הרוסי, מציירת רוכב אופניים בהשפעת הרעיונות הקוביסטים והפוטוריסטים של ארגון חלל, תנועה וזמן. באיטליה, אופניים מככבים ביצירות של פוטוריסטים כמו ג'יאקומו באלה וקארלו קארה כסמל לדינמיות של המודרנה, ובדירה קטנה במנהטן, הגולה, מרסל דושאן, מחבר גלגל אופניים בעזרת הציר שלו לשרפרף. "אהבתי להביט בתנועה המהפנטת של החישורים [המוטות הדקיקים המתוחים מצד לצד בגלגל המתכת], כשם שאהבתי להבין בריצוד הלהבות באח", הוא הסביר מה הבין ליצירת מה שנחשב הן לרדי מייד (המטופל) הראשון, והן ליצירת האמנות הקינטית הראשונה.
אופני המהפכה שבישר דושאן, הם הרבה יותר מכך: הם חיבור בין הסטטיות של הישן (השרפרף) לדינמיות של החדש, בין רדי-מייד למטופל, ובין שימושי לאמנותי. אבל דושאן גם ידע שעם כל החיבה לאופניים, הדבר החדש באמת, הההרדי מייד של התקופה רק התחיל לרדת מפס הייצור המהיר ולהשתלט על הדרכים: המכונית, שתדחק את מקומם של האופניים, כפי שהאופניים הורידו אנשים מהשרפרף לדרכים. וכמו בכל האובייקטים הייחודים שבחר דושאן, הפן האירוטי, המיני (החדרת הציר, הפאלי למקום בו אמור להיות... העכוז) אינו כה חבוי.
הואיל וכל אחד רואה דברים בדרכו, לא מפליא שבידיו של פיקאסו כידון ומושב של אופניים הפכו לראש של שור (1943). כמה שנים אחרי כן, ב-1948, מגיע אחד מרגעי התהילה של האופניים בתרבות, עם הסרט "גונבי האופניים" של הבמאי האיטלקי הדגול ויטוריו דה-סיקה. האופניים, כלי התחבורה של העניים במדינה ההרוסה אחרי מלחמת העולם השנייה, נגנבים מהגיבור שזקוק להם לפרנסתו כמדביק מודעות, וביחד עם בנו הם יוצאים לחפשם. הסרט שזכה בפרסים רבים, בינם אוסקר-של-כבוד (אוסקר לסרט זר יונהג רק עשור מאוחר יותר), נחשב לאחד מאבני הדרך של הקולנוע בכלל, ושל הניאו-ריאליזם בפרט. דווקא באיטליה הוא זכה לביקורות צוננות בטענה שהוא משחיר את שמה הטוב של המולדת.
"הגילוי מחדש" של דושאן בשנות ה-50 על ידי האמנים האמריקאים הצעירים, וספציפית, התחביר והטכניקות החדשות שפיתח רוברט ראושנברג למיזוג בין אובייקטים מחיי היומיום לבין חומרים ופרוצדורות אמנותיות הביאו אותו לחזור בין היתר אל היצירה האיקונית של דושאן, לפרק אותה, להרכיב אותה באופן שמרוקן אותה מהערך השימושי שלה, ולחבר את חלקי האופניים לתמהיל פיסולי אורבני ברוח הזמן. עודפות, תיעוש יתר, שאריות, הורידו את האופניים מהכביש והעבירו אותם למיצבים האניגמאטיים שהקים בגלריות ובמוזיאונים.
לא מפתיע שאנדי וורהול ששיכפל כל דבר בעולמנו, ממרק משומר ועד גולדה מאיר, הדפיס גם מכפלות של אופניים. אבל כן הופתעתי לגלות יצירה ממש מאוחרת שלו, מ-1985, שנתיים לפני מותו, הדפס שנעשה בשיתוף עם אחד מבני טיפוחיו המאוחרים, ז'אן מישל בסקיה. על הדפס עם רקע ורוד ועליו שכפול של אופניים, צייר האמן האפרו-אמריקאי הצעיר את הדמות האיקונית הזועמת שלו, כשעל האופניים הוא כתב, suspension (כמו האופניים, פעמיים), שפירושה גם עיכוב והשהיה (גם מבית ספר…), וגם מערכת המתלים של כלי רכב. העיכוב לא יהיה לנצח. שנתיים אחר כך וורהול ילך לעולמו, ושנה אחריו, והוא לא בן 28, בסקיאט.
מי שהחזיר את האופניים בגדול לאמנות העכשווית הוא הכוכב הסיני איי וייוויי. במולדתו, סין, אופניים הם כלי התחבורה הפופולרי ביותר, וכל מי שביקר שם מכיר את נהרות הרוכבים ששוטפים את רחובות הערים הגדולות, כמו גם רוכבים בודדים, או קבוצות קטנות, בדרכים הכפריות הקטנות בדרכם מהשדות או מאזור התעשייה הסמוך. וויויי אמר שמיצב הענק שלו, "אופניים לנצח" שהוצג בעשור האחרון בכמה קומבינציות בערים שונות ברחבי העולם, מתייחס למתח שבין האופניים הבודדים, כלי המסמל חופש, מוביליות, פנאי, כיף, לבין ההלחמה שלהם לגוש ענק, שבו כל יחידה אחוזה ביחידות שלידה, וביחד הן יוצרות את המבנה העצום, שמדמה את החברה הסינית. חופש אישי מדומה, לכוד בסבך הפוליטי-לאומי-קהילתי.
כמו נערים מתבגרים רבים בשנות השבעים המאוחרות, אופניים זכורים בעיקר בגין השיר Bicycle Race של להקת קווין שהיתה אז בשיא הצלחתה, ובעיקר בזכות הוידיאו קליפ הרשמי, השערורייתי, של השיר. הלהקה שכרה את איצטדיון המירוצים של ווימבלדון, וצילמה שישים דוגמניות בעירום מלא מקיפות אותו. כשהחברה ממנה שכרו את האופניים שמעה למה שימשו, דרשה מקווין לרכוש את הזוגות, מכיוון שלא יועדו ש"ישבנים וערוות חשופות יתחככו במושבים". קווין הגדילו עשות ובתחילת המעברון הנהדר שלפני חלקו השני של השיר, הרוכבות משחקות (בקלוז-אפ כמובן) עם הפעמונים של האופניים שמצלצלים. שנזכיר למה התכוון המשורר ב-Ring my bell? – אם במקרה זה חמק מכם, אז תראו את תנועות העינוג הידני שעושה פרדי מרקורי זצ"ל, ממש לפני הסיום.
אני לא משוכנע שכנער הבנתי או ראיתי את כל זה, אם כי מה ששם ראיתי היה מאד משמח לצעיר סטרייט טרם עידן התקינות הפוליטית, ובטרם הבין שמרקיורי לא. לא סטרייט. ביוטיוב, שמסתירים היום את הגרסה המלאה כן דבקים בתקינות ומסתירים את הגרסה המלאה של מה שהרגיז את חברת האופניים. הנה היא
http://www.dailymotion.com/video/x5mb9c4