בלבו של הויכוח העז שמתנהל בעת האחרונה בישראל בנוגע לחוק הלאום הונף לאחרונה אובייקט ייחודי: הדגל. משטח, לרוב עשוי מבד דק, ועליו צבע או תרכובת צבעים פשוטה, ברורה, בחלוקה קבועה על הבד (פסים, קווים, מלבנים וכו') ויש שמופיעים על הצבעים סמלים: צלב, סהר, נשר וכו'.
ברור שמדובר באובייקט טעון ביותר. כסמל, הסמל האולטימטיבי של ארגון, יחידה, קהילה, ובעיקר מדינה, וככזה אובייקט בעל משמעות סימבולית עמוקה ורחבה אשר מוצג ומטופל במקומות, זמנים, טקסים ופעולות מאד מקודדים, כל תזוזה שלו מקונטקס שקיבל לגיטימציה, או הנפה של הדגל "הלא נכון" במרחב "הלא נכון", מביאה לתגובות קשות, ולעיתים לקריאה לאלימות.
דגלים מאוזכרים כבר בטקסטים קדומים, ובכלל זה בתנ"ך, ומהם ידוע שהוצגו על ידי שבטים, בתי אצולה ומלוכה, שימשו כסמל מאחד במערכות צבאיות, כמו גם בביקורים דיפלומטים או ממלכתיים, כמו למשל בציור של ויטורה קרפאצ'יו, "הפגישה של את'ריוס ואורסולה ועזיבת עולי הרגל" (1498), שבו הדגלים השונים על המבצר, האוניות, ובניינים שונים מסמלים את הזהות של האנשים. במהלך ימי הביניים דגלים החלו להופיע עם סמלי ערי-מדינה, בתי אצולה ומלוכה, ובעקבות התפשטות הסחר הימי, הונפו על אוניות סוחר ומלחמה, לסמן שייכות שבטית או לאומית. דגלים החלו להופיע כסמלי מדינה מאוחר יחסית, והדגל של דנמרק, צלב אופקי על רקע אדום, מוזכר לראשונה בשנת 1478. משם התפשטו דגלי ממלכות מודרניות לרחבי סקנדינביה, הארצות הבלטיות, ודרומה לרחבי אירופה, ומשם לכל העולם. תפיסת דגל על ידי צבא "אויב" נחשבה תמיד לאקט מבזה, כשם שהגנה על הדגל של "הצד שלנו" תמיד מקודשת, אף בדם.
דגלים ונסים עיטרו אינספור אובייקטים כגון מגנים, כניסות לארמונות, מדים, סרוויסים, כפתורים, ובתקופה האחרונה גלויות ועוד. הם גם מופיעים בציורים, לרוב מונפים על ידי פרש או חייל, בהערכות לקרב או בעיצומו. המפורסם שבהם הוא "החירות מובילה את העם" של יוג'ין דלקרואה (1830) שהפך לאחד מסמלי עידן המהפכות באמצע המאה ה-19. דגלים מתנוססים בגאון גם במספר עבודות של הצייר הלאומי של פולין, יאן מטייקו, כשהמפורסם שבהם הוא "קרב גרונו ואלד" (1878) המתאר את נצחון ואיחוד הממלכה הפולנית ב-1422.
אבל דגלים גם החלו להופיע ביצירות שהנושא שלהן לא היה מאבק, קרב, מלחמה, כמו למשל ב"המרפסת לחוף הים" שצייר קלוד מונה בעיירת הקייט סנט-אדרס, ובה מתנוססים דגלי צרפת והעיירה עצמה, מעל ראשי הנופשים. חגיגת הלאומיות לא היתה זרה למונה שעשרים שנה מאוחר יותר צייר סדרה שעניינה בחגיגות פסטיבל ה-30 ביוני שהוכרז על ידי הממשלה הצרפתית לחג "השלום ועבודה" ב-1887, ובהם התמקד בים הדגלים שנפרשו מהחלונות ברחובות שונים בפאריז.
הגרפיקה הגיאומטרית, הצבעוניות העזה, והפורמט המלבני, עניינו את האמנים המודרניסטים שהחלו לחקור את מאפייניו של הציור בתחילת המאה העשרים. מכאן הדרך לזיהוי הדגל כאובייקט שטוח גיאומטרי, צבעוני ומלבני היתה קצרה. עם זאת, אופייה הלא-חיקויי, המופשט או המושגי, הביקורתי, ולעיתים אף המתריס של האמנות המודרנית והאוונגרדית, הביא לכך שדגלים פסקו מלהוות סמן חיובי לפטריוטיות, והפכו, למשל בציור "כנסיה עם דגלים" של אוגוסט מאק הגרמני (1914) לחלק מהמערך הגיאומטרי ואף לביקורת על השילוב הלא-קדוש שבין המדינה למוסדות הדת. הזיקה של האוונגרד הרוסי לקומוניזם, והפשטות והעוצמה של הדגל האדום, הפכו אותו, במובהק או במופשט, שלם, או מפורק, במאות יצירות, גם הרבה אחרי שאמני האוונגרד הפכו לשנואי המשטר, והקו הרשמי, היחיד המותר, היה סוציאל ריאליזם. עם זאת, יתכן שהדימוי המפורסם ביותר של הדגל הסובייטי הוא בכלל בצילום, ועוד בשחור לבן. הצלם היהודי-רוסי יבגני חלדיי צילם את הנפתו על הרייכסטאג, עם השלמת כיבוש ברלין ב-2 במאי 1945. כן, כשהתברר שהחיל המניף ענד שני שעונים, סימן לביזה, מיהרו "לנקות" לו את היד בצילום, אבל הדגל נותר מתנוסס, סמל לכניעת גרמניה.
אחרי המלחמה ההיא, שבה גם הונצחה – בעוד אקט של בימוי מושלם, לאחר שהקרב נגמר – הנפת הדגל באיווג'ימה על ידי הצלם הצבאי האמריקאי (תמיד המנצחים מנציחים הנפות דגלים) ג'ו רוזנטל, האמונה בצדקת הדרך, בממסד, בכח ובסמליו החלה להתערער.
הדגל האמריקאי כיכב בחדשות בשנת 1954. ב-17 ביוני, שלושה ימים בלבד אחרי "יום הדגל", הסתיימו השימועים של "הוועדה לפעולות לא-אמריקאיות", הידועה בשם וועדת מקארת'י, ושם הוזכר הדגל והנאמנות לו פעמים רבות. בצל האווירה הפטריוטיות הניו יורק טיימס הריץ סדרה של כתבות על ההיסטוריה של "הדגל זרוע הכוכבים", מה שאולי מסביר את אחד החלומות המפורסמים בתולדות האמנות: "חלמתי שאני מצייר את הדגל האמריקאי", סיפר ג'ספר ג'ונס שקם למחרת וקנה מספר בדים, הדביק אותם זה על זה, וצייר-עיצב-בנה מחדש את הדגל האמריקאי, "זה משהו שאנשים מודעים לו מהרגע הראשון: זה הדגל", הוא הסביר. אבל זה דגל או ציור? ואם זה ציור אז למה שלוש פעמים? ג'ונס עוד יוסיף ויצייר למעלה מארבעים גרסאות של הדגל, חלקן, כמו המקורית, עם 48 כוכבים, ואחרות, כמניין המדינות בפדרציה כיום, 51.
שנים מאוחר יותר, הג'סטה המשולשת של המאסטר האמריקאי תיובא לציון על ידי דוד גנתון, שהעיסוק שלו בטכסים, סמלים ודגלים הביא אותו גם לאחד בין דגלי ישראל ופלסטין.
אפשר לראות את המקבילה הישראלית לאיוו ג'ימה ולהנפת הדגל על הרייכסטאג בתצלום שהפך אף הוא לסמל. הצילום האיקוני של הנפת דגל הדיו בתום כיבוש אום-רשרש, היא אילת, ב 10 במרץ 1949 הוא למעשה פעולת ציור מאולתרת של דגל, פעולה מאולתרת של הנפה על תורן מאולתר, וצילום על ידי המח"ט, מיכה פרי, לא צלם מקצועי. אולי מצ'וקמק, אבל ניצחנו והנפנו. שנים מאוחר יותר, עדי נס הוסיף לרגע המפורסם הזה צבע, ויתר על הדגל עצמו, והתמקד בממד ההומו ארוטי של אחוות הגברים המטפסים על התורן.
דגלים הם נושא מרכזי בעבודות רבות של אפרת נתן. אלא שאצלה הדגל עובר "חילון" ואזרוח, מאבד את הממד הלאומי, כוחני, גברי שלו, כשהיא משתמשת בחומרי יומיום (בד לבן, גופיות עבודה), והופכת את הנפתו לאקט פגיע ואישי, לפולחן רב מקורות שאף אחד מהם אינו המדינה.
אלא שהתהודה הסימבולית הטמונה בדגלים לא יכולה היתה לעבור את חילופי המאות בשקט. דרד סקוט, אז, בשנת 1989, סטודנט לאמנות בשיקאגו, בחר להציג בפרויקט הגמר שלו את המיצב, "מהי הדרך הנכונה להציג את הדגל האמריקאי"? על מנת לראות את הקולאז' שהודבק על הקיר (ובהם גזרי עיתונות שבהם נראים סטודנטים בדרום קוריאה שורפים את הדגל האמריקאי תוך קריאות "ינקיס, עופו הביתה") היה על הצופה לבחור בין דריכה על הדגל שהונח על הרצפה לפני הקולאז', או לאגף אותו. "מדובר בבושה וכלימה", הצהיר הנשיא בוש האב, והקונגרס העביר פה אחד הצהרה המגנה את היצירה. לעומת זאת, רבים, שכתבו את הצעותיהם (כאמור, לשאלה "כיצד להציג את הדגל") בספר שהונח על מדף מתחת לקולאז', שיבחו את המהלך.
גם האמנית ברברה קרוגר עשתה שימוש בשאלות, במקרה שלה על מנת לצייר את הפסים והכוכבים של הדגל האמריקאי, ולבחון את ערכי היסוד של האימפריה. "מי חופשי לבחור?", "מי מדבר?" "מי מת קודם?".
האמן האפרו-אמריקאי דיוויד האמונס בחר לחגוג את הבחירה של ראש העירייה השחור הראשון של ניו יורק, דיוויד דינקינס, כשעיצב-צייר דגל אפרו-אמריקאי, המחקה את העיצוב של הדגל המקורי, ו"רק" משנה את הצבעים.
רק שינוי של הצבעים. רק שינוי של קו. של צורה אחת, של פעולה קטנה, הצבה במקום או בזמן שאינם מקובלים על קהילה או חברה מסוימת, ואת כבר מסומנת כאויב הציבור.
דגלים מסמנים גם מרחבים שחוצים את ההגדרה הלאומית, ואפילו ההיסטורית כמו בעבודה הנהדרת "פאסיפיק" (1996) של יוקינורי יאנאגי. האמן היפני הציב רשת (גריד) של ארבעים ותשע קופסאות ובהן צייר בחול דגלים של מדינות שגובלות באוקיאנוס השקט, מעצמות שהקולוניות שלהן גבלו בו, או עמים (כמו המאורים) שמעולם לא זכו להגדרה לאומית. המרחב הצבעוני והסמבולי הזה, תרתי משמע, שבו עמים ותרבויות שונות חולקות משאב אדיר, חופים וחול, הפך למפגש של גיאוגרפיה, היסטוריה, תרבות וזיכרון.
בכל מקרה, דעו את מקומכם כשאתם חמושים בדגל. ניסיתם להניף דגל של הפועל תל אביב ביציע של אוהדי בית"ר ירושלים, או להיפך?