זהו יום הבוחרת / גלעד מלצר
בחירות אזרחיות למוסדות השולטים – פרלמנט, ממשלה, נשיא, מושל, ראש עירייה - הן עניין חדש יחסית. התבססות הדמוקרטיות הפרלמנטאריות, תחילה בצפון אמריקה ואחר כך באירופה, הבטיחה את זכות הבחירה שנקראה כללית, אבל בפועל היתה מוגבלת מאד, לאורך כל המאה ה-19, ובמקומות רבים, עמוק לתוך המאה העשרים.
ראשית, מחצית מהאזרחים לא הורשו לבחור או להיבחר. למעשה מחצית מהאזרחיות. נשים. ניו זילנד היתה המדינה הראשונה שבה נשים הורשו להשתתף, לבחור ולהיבחר, בבחירות הכלליות, וזה קרה רק ב- 1893. הדקדקנים יאמרו שזה קרה תריסר שנים קודם לכן באי הבריטי הקטן בעל השם הסימבולי Man. בפינלנד הבינו שנשים שוות ב-1908, ורק אחרי שהגברים סיימו (זמנית) לשחוט איש את רעהו במלחמת העולם הראשונה, מדינות רבות נתנו זכות בחירה לאלו שנשארו בעורף, בבתי החולים, במפעלים, וניהלו בפועל את הכפרים, הערים, המדינה.
שנית, שוב, לאורך המאה ה-19, ובמקומות רבים בעולם עדיין, זכות הבחירה הכללית לא כוללת את מי שאין לו אדמה או הון. כלומר, בכללי, לבעלי האמצעים.
שלישית, תבחרו מילה: צבע, גזע, מוצא, דת. יהודים וצוענים בגרמניה. שחורים בארצות הברית. אבורוג'ינים באוסטרליה. רק ב-1962 ילידיה המקוריים של היבשת-מדינה הורשו לבחור, זו היתה גם השנה בה הוצבו קלפיות בישובי האינואיטים (אסקימוסים) בקנדה. בנוגע לשבטים "האינדיאנים" של ארצות הברית, למרות שניתנה לבני הצ'ירוקי זכות בחירה "כבר" ב-1817 (שלושים שנה אחרי המתיישבים הלבנים), מרבית האינדיאנים זכו למעמד של נתינים ולא אזרחים עד תחילת המאה העשרים. עד אז ממילא נטבחו מרביתם.
כל העניין הזה של בחירות, זכות בחירה והיבחרות, נראה היה לבני אצולת האדמה, הדם והממון, די וולגרי ומגוחך. כל כך מגוחך שהצייר הבריטי וויליאם הוגארת' (Hogarth) הקדיש לו ב-1755 סדרה של ארבעה ציורים (The Humours of an Election) ובהם הוא לעג לכל שלבי התהליך: הדיון הציבורי, קמפיין הבחירות וההצבעה. הן לא נראו טוב יותר אצל מקבילו האמריקאי, ג'ון לואיס קרימל (Krimmel ) שב-1815 תיאר את יום הבחירות כמפגש בין משתה לקטטה המונית.
במוקד הייצוגים היתה תמיד הדרישה לזכות בחירה אוניברסאלית. המאבקים באו לידי ביטוי קודם כל בהפגנות, כינוסים, ניסיונות שכנוע, הפעלת לחץ על הרשויות ומערכות המשפט במדינות השונות, אבל גם באמצעים יצירתיים, ובעיקר בכרזות, איורים וקריקטורות בעיתונות, ובתיעוד מצולם. ימי המאבקים על זכות הבחירה והרחבתה לעוד ועוד קבוצות וקהילות, מקבילים לימיו של הצילום. ואכן, מאמצע המאה ה-19 המצלמה התאהבה הן במאבקים לזכות הבחירה, והן ביום הבחירות החגיגי עצמו. במקביל, זו בדיוק התקופה שאמצעי הייצור, שכפול והפצה של דימויים הולכים ומשתכללים, גם בדפוס. כך, לדוגמא, המאבק הנרחב והחשוב ביותר למען זכות הבחירה של נשים הופך לחזית עיצובית ומצולמת, ובו (בעיקר) אתמקד.
אם נניח לרגע בצד את המאבק הצודק לזכות בחירה מלאה לנשים, תהליך שהושלם ברחבי אירופה ובאמריקות לאורך למעלה ממאה וחמישים שנה – ארסנל "הנשק" החזותי היה עשיר, עוקצני, נוקב ולעיתים אכזרי במיוחד. היחס לסופרג'יסטיות (נשים שנאבקו למען שוויון זכויות, ובעיקר למען הזכות לבחור ולהיבחר) היה מתנשא, שוביניסטי (טוב, נו, ברור), מרושע ומלא ארס. כרזות וקריקטורות רבות "הסבירו" מי הן הנשים שרוצות שיוויון (טוב, נו, ברור: אלו ש"אף אחד לא רוצה", ה"מכוערות", העצלניות) ומה זה יעשה למוסדות המקודשים של החברה: המשפחה, מקום העבודה, המרחב הפרטי והציבורי. ברור שאם נשים יזכו בזכות בחירה, חראם על ניקיון הבית, טיפול בילדים, ומי יודע, הן עוד תבקשנה לצאת לעבוד, לפתח קריירה עצמאית. זאת מבלי להזכיר – ודווקא כן הזכירו – שנשים, כידוע, חשיבה אינה הצד החזק שלהן.
אבל החצופות לא נשארו חייבות. לקראת מצעד גדול בלונדון בפברואר1907 הוקמה ליגת האמניות הסופרג'יסטיות (The Artist's Suffrage League) שחברותיה – וגם כמה חברים – התנדבו להכין כרזות, לרקום את הניסים והדגלים ובאופן כללי לקשט את כלי המאבק. הליגה שעזרה לאחיותיה בארצות הברית, ושבשיאה היו בה למעלה ממאה חברות וחברים, פעלה עד 1920, כאשר הוענקה זכות בחירה לנשים בארצות הברית (בממלכה המאוחדת הזכות ניתנה שנתיים קודם לכן). דווקא את הכרזה המפורסמת ביותר שלה - Handicapped, מוגבלת - עיצב גבר, הצייר והמעצב דאנקן גראנט. בעוד הגבר הצעיר והאלגנטי רוכב לו בניחותא על הגל בכח הרוח הפיזית והמטפורית, האישה נאבקת בתהום ובגלים, מרוויחה כל מטר בעבודה קשה בסירת משוטים. בין המעצבות שהובילו את הליגה וייצרו עבורה כרזות, גלויות ואיורים אזכיר את מרי לואנדס (Lowdes), אמנית זכוכית שהיתה ממובילות תנועת הארטס אנד קראפטס, ויושבת ראש הליגה; אמילי פורד, קווייקרית שהיתה ציירת ורשמת בסגנון הפרה-רפאליתי; והציירות דורה מיסון (Meeson) וברתה ניוקומב שגם ציירה ב-1910 את החבאת המנשר הסופרג'יסטי הראשון בתחתית דוכן תפוחים
גם הצילום עקב אחר התהליך הארוך מדי של הרחבת זכות הבחירה. ברחבי העולם הסופרג'יסטיות הבינו את כוחה של המצלמה להעביר מסרים, להראות עוולות, ובמקרים מסויימים אפילו לשדר איום על הסדר החברתי. צלמים חברתיים, תיעודיים ועיתונאים רבים תיעדו הפגנות ופעולות של פעילות למען זכות הבחירה, וכשזו הוענקה סופסוף לנשים, את האקט ההיסטורי, שלא לומר, האקזוטי: אישה מצביעה. בהודו. סוריה. נשים ילידות היבשת, בארצות הברית, ביפן אחרי המלחמה, בדרום אפריקה שאחרי האפרטהייד, בניגריה ולאחרונה, רק ב-2015 בפעם הראשונה בסעודיה.
ישראל היא אחת המדינות המודרניות היחידות שבהן זכות הבחירה ניתנה לנשים עם העצמאות. ועם זאת, המאבק לבחירות דמוקרטיות באמת, כאלו שבהן כל אדם, ובעיקר נשים בקהילות מסורתיות, מודעות לזכותן להצביע, ולהצביע לפי מצפונן, למען הרחבת הזכויות שלהן ושל בנותיהן, המאבק הזה רחוק מלהסתיים.