חוב לחבה / גלעד מלצר
בכל רגע נתון יש בישראל, כמו למעשה בכל מקום, יותר אמנים שלא פרצו לתודעה, שלמרות שהם והן עובדים קשה, מוכשרים, אינם מתברגים במכונה האכזרית של עולם התערוכות, מכירות, ביקורות, תהילה. לא לגמרי ברור למה אמנית מסויימת זוכה להתקדם לעבר התערוכה הרטרוספקטיבית המיוחלת במוזיאון תל אביב או במוזיאון ישראל ושעבודותיה ירכשו בסכומים נאים על יד טובי האספנים, ואילו אחרת נידונה, במקרה הטוב, למאבק אינסופי לעבר התערוכה הקבוצתית הבאה בגלריה נחמדה בפריפריה.
הסיפור מסתבך כשאמן מקומי, ישראלי לצורך העניין, לא מצליח כאן, אבל ממריא במקומות אחרים, שם הוא מציג במוזיאונים מכובדים, ונרכש לאוספים מרכזיים. מדוע לא נקלט כאן? מה זיהו שם שהתפספס כאן?
בתערוכה צנועה ויפה במוזיאון אשדוד לאמנות מסתתר סיפור כזה. התערוכה ״חבה: בגדד-פריז״ היא מחווה יפה לאברהם חבה (1927-1998). חבה נולד בבגדד לאב צורף, דבר אשר אולי השפיע על הבחירה שלו לעבוד עם מתכות. עם סיום לימודיו במכון לאמנויות יפות בעיר היגר ב-1950 לטהרן ונדד אחר כך לירושלים, שם החליט להפסיק לצייר (יש בתערוכה ציור אחד גדול שלו המשלב בין השפעות של אסכולת פריז לאקספרסיוניזם גרמני), ועבר לעבוד בעיקר במתכות רכות אותן כיפף, גזר וחיבר לכדי תבליטים ופסלים קטנים.
בתערוכה ניכרת התשוקה של חבה לחומרים יוצאי דופן – עורות, עיסות נייר – כאלו אשר בדרך כלל מיוחסות לאגף המלאכות ולא לזה של האמנות. אבל כאמור, עבודה עם מתכות רכות, מרכזית ליצירתו. בניגוד למסורת המודרנית האמריקאית-אירופאית של פיסול גדול-ממדים במתכות (דיוויד סמית', אנתוני קארו, הנרי מור), אשר ברובם יועדו למרחב הציבורי או לחללי תצוגה מוזיאלים, הפסלים של חבה קטנים, אינטימיים, ביתיים. הביתיות מתחילה בבחירה שלו לעבוד עם אובייקטים מן הנמצא, ספציפית עם פריטי סכו"ם אותם היה אוסף בשווקי הפשפשים של פריז, אליה היגר אחרי כחמש שנים בירושלים, במהלכן זכה להציג במוזיאון בצלאל.
כשקוראים בקטלוג הקטן שמלווה את התערוכה רואים שחבה זכה באירופה להצלחה שמעט אמנים ישראלים בני דורו זכו לה. הוא הציג תערוכות יחיד רבות בצרפת, איטליה, שוויץ וגרמניה, והשתתף בכמה תערוכות קבוצתיות חשובות, ביניהן "האובייקט השתנה" ב-MoMA, "מאה שנות עתיד" בשטוקהולם, ותערוכת פיסול גדולה במוזיאון רודן בפריז. עבודות שלו נרכשו בין היתר לאוסף הפומפידו, ה-MoMA, הסטדליק באמסטרדם ומוזיאון ישראל.
מפתה ברוח הזמן (ועם לא מעט תקדימים) לומר שחבה לא נקלט בישראל משום היותו אמן שהגיע מארץ ערבית, לא אחד מהקליקה האשכנזית-צברית ששלטה בחיי התרבות בישראל הצעירה. גם אם לגזענות ולחשדנות של קהילת האמנות הישראלית הקטנה יש חלק בהחלטה של חבה לא לחזור לכאן אחרי שנסע ב-1955 לפירנצה לראות מקרוב את אוצרות הרנסאנס והבארוק, היא לא מסבירה מדוע אחרי שכן נקלט והחל מציג בפריז, בעיקר בעזרת הגלריסטית איריס קלר, לא המשיכו לראות בו חלק מעולם האמנות הישראלי. הרי אנחנו אלופי העולם באימוץ הצלחות של טובי בנינו ובנותינו שכבר מזמן אינם כאן – מגל גדות ונטלי פורטמן, ועד אביגדור אריכא ויעקב אגם - שאת עיקר הקריירה שלהם עשו בארצות נכר.
ההתעלמות מחבה, לטענתי, נבעה בעיקר מהיחס העוין של האמנות בישראל לפיגורציה ולסימבוליקה הסוריאליסטית שמייחדת אותו, והיא ומקורותיה – פיקאסו, מקס ארנסט, מירו, ג'קומטי, רוברטו מאטה, איב טנגיי – שמשכו אותו לפריז. סביר מאד שכאשר למד במכון לאמנויות יפות בבגדד עיני כולם היו נשואות לפריז. יתכן מאד שאחרי למעלה משני עשורים של סוריאליזם, שמעו של הזרם, הגיע לבגדד, שחיי התרבות השוקקים שלה היו מחוברים מאד לנעשה באירופה ובעיקר באנגליה וצרפת. הסוריאליזם היחיד שנקלט בישראל בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים היה סוריאליזם יהודי, בנוסח יוסל ברגנר, מארק שאגל, ונפתלי בזם. חבה לא עסק בסמלים ובהוויה יהודית וישראלית, ועל כן דינו גלות. יפה עשו במוזיאון אשדוד שבחרו לחשוף אמן עיראקי-לרגע ישראלי-צרפתי זה לדור שלא הכיר אותו.