טבע אורבני, בין עוצמה לעליבות/ קרן ענבי
על שבוע הארמורי בניו יורק
ניו יורק היא עיר של ניגודים שחיים ביחד בכפיפה אחת. עושר מופלג לצד עוני מחפיר, חדשנות מול התיישנות והתפוררות, שובע ורעב, שפיות ושגעון, הם תופסים את המבט שלנו, מאכלסים את אותו הפריים, כמו מזכירים לנו כל הזמן שיש יותר מאפשרות אחת והיא קיימת ממש מעבר לפינה. בעיר שחיה ומקדמת את האשליה שהכל אפשרי, שבוע הארמורי שהתקיים החודש הוא חלון ראוה נאמן לתפיסה זו.
היריד המרכזי The Armory Show איחד זה מכבר את התצוגות המוקדשות לאמנות עכשווית ולאמנות מודרנית וניתן לראותן בשני אולמות רציפים שיוצרים ביחד אירוע מרהיב המאפשר להיחשף לקבוצה גדולה של עבודות קנוניות לצד אמנות עכשווית שלעתים היא טרנדית, כך נוצרים הקשרים מעניינים מבחינה ויזואלית ומבחינת הרצף של תולדות האמנות. הארמורי מציג תמונת מצב של יותר מ-200 גלריות מ-30 מדינות, לצד פאנלים, תוכניות העשרה, מיצגים ופרויקטים מוזמנים. כפי שמקובל במגה ירידים בינלאומיים סביב יריד הארמורי התפתחו עם השנים כשמונה ירידים עצמאיים: Independent New York, Spring/Break Art Show, Volta NY, NADA New York, Art on Paper, ADAA: The Art Show, SCOPE New York, ו- Moving Image New York.
יריד הארמורי המרכזי מחדש בשנתו ה-22 עם 71 גלריות מובילות שחזרו להציג לאחר היעדרות ממושכת, או שמציגות בו בפעם הראשונה, ביניהן: White Cube, Kamel Mannour ו- Continua. בנוסף, הוקמה פלטפורמה חדשה של פרויקטים מוזמנים בהיקף של 12 מיצבים גדולי מימדים שפוזרו בין הרציפים וכללו עבודות חדשות בין השאר של: Yayoi Kusama ,Iva'n Navarro ,Abigail DeVille. השנה בלט העיסוק בנושאים של טבע ותרבות והחיבור בינהם, לעומת מעט עבודות שעסקו באופן ישיר בפוליטיקה עכשווית או במושג חדש שהולך ותופס תאוצה 'אמנות בעידן טראמפ'.
יריד הוולטה (Volta NY) שזו שנתו העשירית, תמיד היה חביב עליי, הוא אינו גדול מדיי ומאפיינות אותו תערוכות יחיד ולכן נושבת ממנו רוח אוצרותית יותר. למרות שהינו יריד מסחרי, הוא מונע פחות על ידי כוחות השוק ומציג תמונת מצב מעורבת מלווה בתחושה של דחיפות ורעננות. מציגים בו בעיקר אמנים צעירים אך מחויבים, הנמצאים בתחילת הקריירה הבינלאומית שלהם, לצד אמנים אמריקאים מבוססים מעט יותר.
אחד הירידים המרתקים והמרעננים ביותר הוא יריד ה- Spring/Break Art Show שנחשב פחות מסחרי ויותר ניסיוני. הוא נוסד בשנת 2011, על ידי צמד האמנים Andrew Gori ו- Ambre Kelly שמרכיבים ביחד את The They Co קבוצה קריאטיבית, שאוצרת, מפיקה ומארגנת אירועי אמנות ותרבות בניו יורק רבתי. היריד מתאפיין בנושא אוצרותי מרכזי אחד ובקול קורא שמתפרסם פעם בשנה לאוצרים. בכל שנה היריד מתארח בחלל היסטורי לא שגרתי שהתרוקן מהיעוד המקורי שלו, אך נשאר אותנטי. ירידים קודמים הוצגו בביה"ס קאתולי ישן ובבניין הדואר ההיסטורי שעל יד המדיסון סקוור גארדן. השנה התקיים היריד שצובר פופלאריות וציפיות גבוהות משנה לשנה במשרדי ואניטי פייר הישנים בטיימס סקוור, בקומות 22+23 בגורד שחקים טיפוסי, מיקום שגרם לתערוכות להתחרות באופן משמעותי בנוף האורבני שנשקף מהחלונות הגדולים. מעל 150 אוצרים הציגו כ-400 אמנים סביב הנושא השנתי 'מראה שחורה' שניסה לכוון לעבודות אוטוביוגראפיות שעוסקות בדיוקן האמן מהזווית הסמלית והלא שגרתית. בניגוד לירידים האחרים, חללי התצוגה ביריד הזה ניתנים בחינם, וקיימת חלוקה ממכירת העבודות בין המארגנים, האוצרים והאמנים.
שבוע הארמורי הוא זמן מיוחד גם בגלריות, גלריה פייס בצ'לסי פתחה תערוכת יחיד חדשה לג'וליאן שנאבל שנקראת 'ציורי צלחות חדשים'. ההשראה לעבודות החדשות נולדה מהורדים הצומחים לצד קברו של ואן גוך ב- Auvers-sur-Oise בצרפת. מי שהיה כוכב בשנות ה-80 ואחד האמנים היותר שנויים במחלוקת, מייצג את הציור ואת מיתוס ההצלחה ומילא תפקידים רבים לאורך השנים: במאי קולנוע מוערך מועמד לפרס האוסקר, ויש הרואים בו את הצייר הגדול של כל הזמנים לעומת אחרים שחושבים שהוא אמן מוערך יתר על המידה. מאיר אגסי כתב עליו: "הציור של שנאבל מחקה ציור, מחקה אירוניה, מחקה רגשות, מחקה חומרים, מחקה את שנאבל". בהמשך הוא שואל: "האם הוא באמת אמן גדול או שהוא יציר של יחסי ציבור, תקשורת, כסף, תאונה של ההיסטוריה?"[1] שאלה מעניינת ורלוונטית שאפשר להרהר בה גם בהקשר לחגיגת הירידים המוצגים בשבוע הארמורי.
ג'וליאן שנאבל, 'ציורי צלחות חדשים', גלריה פייס, ניו יורק, התערוכה מוצגת עד ה- 25 למרץ, 2017
http://www.pacegallery.com/
אתרי הירידים:
https://www.thearmoryshow.com/
http://ny.voltashow.com/about/
http://www.springbreakartshow.com/