טובים השניים: על צמדי אמנים / גלעד מלצר
התקופה של התכוונות לקראת בחירות ששוב אנו נמצאים בה, מביאה בין היתר לשיתופי פעולה, חבירות טקטיות, מיזוגים אסטרטגיים ו"ריצות משותפות טכניות" גם בין מי שעד לפני רגע נאבקו על קולות הבוחרים, ולפעמים לא חסכו שבטם ולשונם זה מזו. בכל זאת, פוליטיקאים לא ידועים כסובלים ממחסור באגו.
וכך גם בעולם האמנות. נכון, אמנים משתפים פעולה כחברים בקבוצה, בהתאגדות, בזרם – מהאימפרסיוניסטים שיצאו נגד סילוקם מהסלונים הרשמיים ועד הדאדאיסטים שיצאו נגד כולם - אבל בתוך הקבוצות הללו, האמנים שמרו על הזהות האישית והמקצועית שלהם בנפרד. סלוואדור דאלי לא חתם על עבודותיו "סוריאליסט", ואצלנו החברים ב"אופקים חדשים" נשארו יוסף זריצקי או אביגדור סטימצקי. אחד, אחד.
אבל האמנות המודרנית והעכשווית ידעה גם סוג מיוחד של שיתופי פעולה שבהם העשייה, ההכרה, החתימה, היו משותפים. למרות האגו, הקנאה, וסביר שלאורך הדרך הכעסים, והעלבונות, היו ויש לא מעט זוגות אמנים. בצמד הטורים הקרוב נתמקד במרכזיים שבהם, והפעם נתחיל עם זוגות-צלמים.
אולי בגלל שבתחילת דרכו צילום דרש ציוד כבד ותהליכים מסובכים שלא לומר מסורבלים, התפתחה מסורת קטנה של זוגות שעבודותיהם נחתמו והתפרסמו תחת שני שמות. אלברט סאות'וורת (Southworth 1811-94) וג'וסאיה הואז (Howes 1808-1901) נחשבים ראשוני הצלמים המקצועיים בארצות הברית, וככל הנראה ביבשת אמריקה כולה. הסטודיו שהקימו בבוסטון ונשא את שמות המשפחה שלהם, פעל בין השנים המאד מוקדמות של הצילום,1843-63. הם התמחו, כצפוי, בצילומי דיוקן, ותיעדו את כל המי-ומי של החברה הגבוהה והסלבריטיז של התקופה בחוף המזרחי, אך גם יצאו לצלם אירועים ותהליכים כגון הניתוח הראשון תחת הרדמה מלאה בבית החולים המקומי (1847). סאות'וורת והוז עבדו כמעט באופן אקסקלוסיבי בתהליך הדגרוטייפ. כיום התצלומים שלהם נמצאים באוספים החשובים בעולם, וההערכה היא שצילמו קרוב ל-700 לוחות.
בצד השני של הכדור, באוסטרליה וניו זילנד, הצילום הגיע מהר, ב-1841, שנתיים אחרי המצאתו, ואף קבע היסטוריה, כאשר ב-1887, באוניברסיטת RMIT במלבורן, הציעו לראשונה בעולם קורס אקדמי בצילום. האחיות מור, מיי
(1881-1931) ומינה (1882-1957), נולדו למשפחת חוואים בניו זילנד. הן החלו לצלם ב-1907 ואף פתחו סטודיו בוולינגטון, בו התמחו בצילומי דיוקן בגווניי ספיה על נייר ברומייד. שיתוף הפעולה ביניהן היה קצר ימים, רק ארבע שנים שאחריהן הן היגרו לאוסטרליה, שם מיי פתחה סטודיו במלבורן ומינה בסידני. גם הפרידה היתה קצרה וב-1913 מינה הצטרפה לסטודיו של אחותה והן עבדו ביחד עוד כעשור. כשהתגלה שמיי חלתה בסרטן היא פרשה ועברה לצייר נופים עד מותה ב-1931. מינה עוד המשיכה מדי פעם לצלם מסחרית בסטודיו שפתחה בחצר ביתה. בשנים האחרונות נערכו להן תערוכות במולדתן, באוסטרליה ובארצות הברית.
גם באנגליה זוג אחים נחשבים לחלוצי הצילום. אלפרד (1844-1926) וג'ון (1850-1933) בול פתחו בשנת 1860 סטודיו בעיירה פילימקו שמצפון ללונדון ושם החלו לצלם דיוקנאות. אך את פרסומם הם קנו כשיצאו לצלם את לונדון: בנייינים, ככרות, הרס ובניה, גנים ופארקים, אטרקציות ומשכנות עוני. התוצאה היתה פרויקט צילום מהפכני שנעשה במקביל לתיעוד של פאריז על ידי אז'ן אטג'ה. הפרויקט הוצג בדוקומנטה השישית בקאסל בשנת 1977, בעקבות ספר מקיף שיצא שנתיים קודם לכן.
אנה וברנהארד בלום נולדו שניהם בגרמניה בשנת 1937, ונפגשו כאשר למדו באקדמיה לאמנות בדיסלדורף בין השנים 1960-65, בין היתר עם ג'וזף בויס. השניים נישאו שנה אחרי תום הלימודים ובעוד אנה הפכה למורה לאמנות בתיכון, ברנהארד המשיך ללימודי פילוסופיה והפך למרצה לתרבות חזותית. בשנות ה-80 הם החלו לעבוד ביחד כזוג צלמים - אמנים והתמחו במיצבי צילום גדולים מבויימים לעילא, שאת כל הפרטים הם עיצבו וביצעו – תלבושות, תפאורה, ציור, אובייקטים – וכמובן צילמו והפיקו את ההדפסות במשותף. "אנחנו מציירים במצלמה, והציור ממשיך כמובן במעבדה", סיפרה אנה. העבודות שלהם נעשות בלי מניפולציות דיגיטליות ובלי פוטו-מונטאז' ומתייחסות בהומור פרוע הן להיסטוריה של האמנות והצילום ובתוכה ספציפית לז'אנר הדיוקן והן להיסטוריה המסוכסכת של גרמניה. היצירות שלהם הוצגו במיטב המוזיאונים בעולם, גם אחרי מותו של ברנהארד ב -2011.
גם צמד הצלמים ברנד (1931-2007) והילה (1934-2015) בכר התחתנו אחרי שהכירו באקדמיה לאמנות בדיסלדורף בסוף שנות ה -50. הבכרים, מחשובי הצלמים במחצית השניה של המאה העשרים, היו מחלוצי סגנון "הטיפולוגיה החדשה" שבו הנגישו, הפגישו, סידרו, ולמעשה אצרו סדרות של מבנים או אובייקטים בעלי מאפיינים משותפים. לפעמים הוצגו שלושה בהדפסה אחת, ומאוחר יותר זה לצד זה בהדפסות גדולות. את עיקר פרסומם בקריירה שנפרסה על קרוב לשישים שנה הם קנו מצילומי שחור-לבן של מבני התעשייה העצומים שהלכו ונזנחו לאורך חבל הרוהר התעשייתי, ובאזורים אחרים ברחבי גרמניה ואירופה. אלו נראו כמו טוטמים עזובים-עצובים לתקווה שהעולם המודרני תלה בתיעוש שבסופו של דבר, כפי שניכר בגרמניה, הוביל גם לקטסרופה. הם יצאו למסעות הצילום שלהם רכובים ביחד על אופנוע עם מצלמות 8 על 10 ועם החלטה שלא להפריד, ואף להחליף, בתפקידים ביניהם. עולם האמנות הרוויח קול אחד מקורי, דרך חדשה להתבונן, לקטלג, לראות. הזוג בכר העמיד אחריו דור של תלמידים שנחשבים מובילים בעולם הצילום העכשווי, וביניהם אנדראס גורסקי, תומאס רוף ותומס שטרוט.
אוניברסיטאות כידוע הן אתר שידוכים מקובל, וכך גם היה עם הצמד השוויצרי מתיאס בראשלר (1969 - ) ומוניקה פישר (1971- ) שנפגשו באוניברסיטת ציריך כשהוא למד גיאוגרפיה והיסטוריה והיא למדה חקר שפות וספרות. הוא החל מתעניין בצילום והיא בתיאטרון ואף עבדה כדרמטורגית וכעוזרת במאי באופרה של ציריך. בתחילת שנות האלפיים הם החלו לפתח ביחד פרוייקטי צילום ארוכי טווח, שאורכים חודשים ואף שנים, כמו למשל מסע במרכז ארצות הברית שהניב את הסדרה "בנוגע לאמריקאים" או תיעוד של אתרים ואנשים ששרדו אירועי טרור. הזוג מתמקד בנושאים חברתיים, אקולוגיים ובדיוקנאות, מצד אחד של אסירים ועצירים ומצד שני של ספורטאים. הסדרה שלהם "דיוקנאות הכדורגל" זכתה בפרס הצילום העולמי לשנת 2007 והסדרה "דיוקנאות שינויי האקלים" זיכתה אותם כעבור שלוש שנים במקום בהיכל התהילה של הצילום.
יש קירבה זוגית שאומרים עליה שהיא אפילו יותר מזוג אוהבים או "סתם" אחיות כמו התאומים חסן וחוסיין אסופ (Essop) שנולדו ב-1985 בקייפטאון, דרום אפריקה. אחרי שסיימו את לימודיהם באקדמיית האמנות מיכאליס בעירם, המשיכו לעבוד ביחד, כשהם מוצאים דרך לעקוף את האיסור המוסלמי על דימויי גוף. הם מצלמים רק את עצמם. הצילום הפרפורמטיבי שלהם בוחן, מפרק ומבקר שלל סטריאוטיפים של גבריות מוסלמית, שמגיבה הן למציאות והן לפנטזיות.
התחלנו בעולם החדש ונסיים שם, עם הצמד ג'ון שימון ( -Shimon 1961) וג'ולי לינדמן ( - Lindemann 1957 ). שניהם גדלו באזור כפרי של מדינת וויסקונסין ונפגשו – נכון מאד! – באוניברסיטת מדיסון במדינה שבצפון מרכז ארצות הברית. שם הם גם הקימו את להקת Hollywood Autopsy שהקליטה אלבום אחד, ואפילו היתה להקת חימום לרפלייסמנטס האגדיים. בשנת 1983, כשעברו לניו ג'רזי, החלו לפתח פרוייקטי צילום משותפים. הם יצאו עם מצלמות ישנות מאד בפורמט גדול ועבדו עם ניירות וסרטי צילום ישנים עד עתיקים כשיצאו לצלם את החיים, הטיפוסים, מקומות העבודה והבילוי במחוז מניטווק שם גדלו. בשורה ארוכה של פרוייקטים בין השנים 1983-2011 הם התמקדו באזורים ואספקטים שונים של האזורים הכפריים והנידחים של מרכז היבשת, לפעמים בסדרות שהם יזמו ובמקרים אחרים במשימה אליה נשלחו על ידי העיתונים והמגזינים החשובים ביותר בעולם. עבודותיהם ממשיכות להיות מוצגות במיטב המוזיאונים, ובעשור האחרון הם עסקו בעיקר בארגון הארכיון האדיר שלהם – 65,000 נגטיבים ולוחות של תצלומים בטכניקות קלאסיות של אמריקה הרחוקה מן העין.
בטור הבא, נפגש עם צמדי אמנים שעושים מיצגים, מיצבים, פסלים, וידיאו ואפילו ציור. ביחד.