טיולים בעקבות ציורים / גלעד מלצר
היינו, ראינו, עשינו. תקופת חופשות כמו פסח, עם מזג אוויר נעים, פנאי וסקרנות שולחת את כולנו לחפש יעדים, מראות וריגושים (או שלווה) שחורגים מן השגרה.
שמורות טבע. מסלולי נחלים. פסגות. מוזיאונים. שווקים פחות או יותר אותנטיים. קתדרלות, עכשיו פחות אחת, והקתדרלות העכשוויות – מרכזי הקניות. אבל מתי בפעם האחרונה טיילתם לתוך ציור? טוב, לא בדיוק לתוך הבד, אבל לתוך מה שצויר בציור מפורסם.
לעיירה ארל שבדרום צרפת מגיעים רבים על מנת לשהות במקום בו בילה וינסנט ואן גוך את שנותיו האחרונות, הפוריות והטרגיות. בעיירה ובשדות המרהיבים שמקיפים אותה הוא צייר למעלה מ-200 ציורים תוך פחות משנתיים, וכאן גם שקע בדכאונות מרים, רב עם חברו פול גוגן שבא לבקרו, שיסף את אוזנו, ולבסוף מת. הוא צייר גם כמה מבתי הקפה והברים שנהג לפקוד, וחלקם לא שרדו. קפה טראס שבכיכר הפורום, ממשיך להיות מוקד לעליה לרגל, כמו, כמובן, הבית הצהוב. מדריכים מקומיים ארגנו גם "מסלולי ואן גוך" בעיירה וגם לבית החולים המקומי, שם אושפז הגאון ההולנדי, מגיעים תיירים לראות את הגן שצייר ושכיום קרוי על שמו.
בארצות הברית ציור איקוני, שלא במפתיע, הוא הזדמנות למינוף קפיטליסטי מקומי. וכך, הבית שברקע American Gothic המפורסם של גרנט ווד, כן, זה עם הזוג שנועץ מבטים בצופה בעוד הבעל אוחז קלשון, הפך למוזיאון קטן, בעיירה הקטנה אלדון שבמדינת איווה. אלא שהציור עצמו יקר מדי ומפורסם מדי מכדי להיות תקוע בחור הזה, ונמצא במוזיאון לאמנות של שיקגו, השני בגודלו בארצות הברית. בכל זאת, הסיפור-של-הציור מצליח להביא לעיירונת המנומנמת קרוב למאה אלף תיירים, שבאים ללמוד במוזיאון המקומי על .... עיירות קטנות ומנומנמות, ועל "גותיקת נגרים", הסגנון הייחודי שאפיין כנסיות ובתים במערב התיכון בארצות הברית, כמו בבית שמאחורי הזוג המוזר, אחותו של הצייר, נאן, ורופא השיניים שלו, ד"ר ביירון מקיבי. אגב, הם צוירו בנפרד, ולא על רקע הבית.
בית לא פחות מפורסם, הוא 40-42 ולאמינגשטראסה, בדלפט שבדרום הולנד. העיר ששמה יצא למרחוק בזכות עבודות החרסינה הייחודיות שלה, היתה עירו של יאן ורמיר, שמעט מאד ידוע לנו על חייו מלבד שנולד, חי, עבד, ונקבר בדלפט. כאן הוא גם צייר את שני ציורי החוץ היחידים שלו, אחד מהם של הבניין הקטן הנ"ל, שאלמלא הונצח לא סביר שציירים חובבים וסתם תיירים היו מגיעים להביט בו.
ואי אפשר בלי פריז. בתי קפה, בארים, פארקים, פינות רחוב, בניינים וככרות של מי שנותנת פייט רציני לתואר היפה בערים, מככבים באלפי ציורים, כמה מהם שחוקים עד לזרא, פוסטר, חולצה ומחזיק מפתחות. ורבים מהמקומות האלה עדיין פעילים. למשל הקפה-גן, גווינגט, שלצד תחנת הקמח, מולן דה לה גאלט ברובע מונמרט התפרסם בזכות אחת מיצירות המופת של האימפרסיוניסטים שצייר פייר אוגוסט רנואר. תחנת הקמח המיתולוגית קיימת אך לא פעילה, אבל תוכלו לשתות ולאכול בגינה באותה מסעדה.
גם מועדון הקברט מולן רוז' נושא את שמה של תחנת הקמח שלצידה הוא פעל בשכונת פיגאל, לא רחוק ממונמרט (כך שאפשר לתכנן טיול רגלי בין אתרי האימפרסיוניסטים). צייר הבית, שאף קיבל אישור מיוחד לצייר במקום, היה טולוז-לוטרק, שהיה חביבן של רקדניות הקאן-קאן המפורסמות, והצליח לתעד את האנרגיה המיוחדת של המקום, כמו גם את תוגת האנשים הבודדים. המועדון המקורי נשרף ב-1915, ונבנה מחדש, וכיום הוא מלכודת תיירים, הרבה בזכות המחזמר והסרט שפרסמו אותו בכל העולם.
ממש בשערי פריז, על נהר הסיין, נמצא האי הקטן לה ג'אט שתודות לג'ורג' סרה והציור הפוינטליסטי שלו, יום ראשון באי לה גראנד ג'אט, משמש עד היום אתר לפיקניקים לפריזאים שרוצים קצת טבע קרוב לבית. אגב, גם מונה, אמיל ברנארד, אלפרד סיסלי, ואן גוך, פייר בונאר ועוד, אהבו את האי המיוחד, וחלקם ציירו אותו יותר מפעם אחת. הציור, שגם הוא נמצא היום במוזיאון הגדול בשיקגו (הנה, עוד מקום להגיע אליו), שימש גם הוא השראה למחזמר, יום ראשון בפארק, עם ג'ורג', של המחזאי והמלחין האמריקאי הדגול, סטיבן סונדהיים.
לאחוזה היפהפייה של קלוד מונה בג'יברני, כשעה וחצי ממערב לפריז, תשמחו להגיע גם אם הצייר הצרפתי לא היה מנציח אותה בעשרות ציורים. הבית, ובעיקר הגן, נראים כמו ציור אימפרסיוניסטי, ומספקים תחרות רצינית לסדרות חבצלות המים והגן הקסום, שרובן ככולן לא מוצגות במוזיאון שנפתח בבית. אותן, את החבצלות המצויירות, תוכלו לראות באורנג'רי בפריז, במומה בניו יורק, ובטובי המוזיאונים ברחבי העולם. בבית המופלא בו הוא גר בארבעים ושלוש השנים האחרונות של חייו תפגשו... קרמיקה מדלפט, עשרות הדפסים יפנים שהשפיעו על מונה והחבורה, רישומים וציורים שלו. בעונת התיירות, התור לכניסה לא קצר, אבל הבית הוא כמו צלילה בזמן, לעולם של הרבע הראשון של המאה העשרים, והגן, הבריכות, הגשרון הם היילייט בלתי נשכח.
לסיום, שני אתרים למיטיבי לכת. האמן האמריקאי אנדרו וויאט צייר במשך שבעים שנות הקריירה שלו בשני אתרים בלבד
בעיירה צ'אדס פורד בפנסילבניה, בה נולד וגדל, ובעיירה דרום-קושינג, במדינה הכי צפונית בחוף המזרחי, מיין, שם גדלה אשתו ושם, ב-1948, גם צייר את הציור המסתורי, עולמה של כריסטינה. הציור האמריקאי באותם שנים פנה חזק לכיוון המופשט, ובריאליסטים כמו וויאט זלזלו. למזלו דווקא ה-MoMA האמין בו, ורכש את הציור, שהיום נחשב אחת מיצירות המופת של הציור האמריקאי באמצע המאה העשרים. אם תרצו לראות את הבית, ולא בציור בניו יורק, תצטרכו לנסוע צפונה כשמונה שעות ממנהטן. אבל בסוף האביב, בקיץ ובתחילת הסתיו, בעיני, מיין היא המדינה היפה ביותר בארצות הברית, וגם עם העיירה הספציפית הזו משעממת, הנהרות, האגמים, היערות, החופים והפארקים העצומים, שווים את המאמץ.
נשאר בצפון, הפעם באי הגדול ביותר של גרמניה, רויגן, שבים הבלטי. שם, בדיוק לפני 200 שנים, ב-1819, גדול ציירי הרומנטיקה הגרמנית, קספר דיויד פרידריך הציב את עצמו (כנראה) במרכז עוד ציור שלו, צופה אל הנוף הנשגב ומהרהר. הפעם זה היה מול צוקי הגיר הדרמטיים באזור הצפוני של האי. כיום האזור הוא פארק לאומי, כן, מהמם ודרמטי, ובשנת 2011 הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי.
לטייל בציורים בעברית, כאן בישראל נגיע בפעם אחרת.