מהנעשה בשטח / יאללה לך הביתה מוטי
אחרי שהשתכנעתי שהסיפור החדש הנוגע לפסל ׳מוטי׳ של אייל אסולין אינו תעלול יח״צני ומשפחת דנציגר אכן פנתה לחללי תצוגה וביקשה שלא להציג את פסלו של אייל אסולין מכיוון שמדובר בהעתק, החלטתי לכתוב על כך כמה שורות. קודם כל הפשט. משפחת דנציגר טוענת כי הפסל ״מוטי״ של אייל אסולין הוא העתק של ״נמרוד״ של דנציגר. כלומר, מוטי הוא ״יצירה שאינה מקורית, אך משקפת בנאמנות את היצירה המקורית״ (ערך ׳העתק׳ בויקיפדיה). כבר כאן אפשר לסגת מהתביעה ואף לטעון שהיא מגוחכת. מוטי הוא בהחלט יצירה מקורית המבוססת/מתייחסת/מצטטת/עושה מחווה/ואף מבקרת – כל המושגים שמגדירים את היצירה הפוסט מודרנית - ליצירה ״נמרוד״. מה ההבדל בין ׳נמרוד׳ של דנציגר, שנוצר ב-1939 ל׳מוטי׳ של אסולין שנוצר ב-2018? נמרוד עשוי אבן נובית (כלומר צבעו ב׳ז בהיר) ומוטי של אסולין עשוי פלסטיק שחור. על כתפו של נמרוד הצייד נמצא הבז ועל כתפו של מוטי חתול שחור ושרשרת זהב עם הכיתוב ׳חי׳ ודבר אחרון: נמרוד אינו נימול ומוטי הוא נימול ואיבר מינו גדול יותר.
עד כאן אסולין משתמש בשפה של האמנות העכשווית ובמסגרת העיסוק בזהויות, תיקון אפליה היסטורית על רקע מוצא והשמעת קולו של האחר. יש לא מעט אמנים מקומיים ובינלאומיים שעוסקים בזה, אחד השחקנים המרכזיים בז׳אנר הוא כמובן קהינדה ויילי, אמן אפרו אמריקאי, שמצייר אפרו אמריקאים, ידועים או אלמונים, בסצנות הירואיות בפוזות של גיבורי התרבות קלאסיים או בהשראת ציורים מהמאות ה-17-19. בכך חושף ריילי את הגזענות הטבועה בתרבות, את מחיקתה של התרבות האפרו אמריקאית ונותן במה לדמויות שחורות (מעמדו של ריילי נסק בשנתיים האחרונות בזכות הדיוקן שצייר לנשיא אובמה). למשל, את עצמו צייר בדמותו של נפוליאון ולאחרונה הציב פסל חוצות של פרש שחור בטיים סקוור.
אפשר לציין בהקשר זה גם את האמנית האפרו אמריקאית קארה ווקר, שעבודותיה עוסקות בהיסטוריה של העם האפרו אמריקאי וההיסטוריה של העבדות. לאחרונה הציבה בטייט מודרן מזרקה מונומנטלית, העתק של אחד הסמלים המוכרים של האימפריאליזם הבריטי - אנדרטת ויקטוריה הניצבת בחזית ארמון בקינגהאם. בניגוד לדמויות הלבנות, ההירואיות, במזרקה המקורית, הגיבורים של ווקר הם שחורים והסצנות לקוחות מההיסטוריה של סחר עבדים.
כך, אפשר לראות שאסולין הולך בעקבות ויילי וווקר והופך את נמרוד – הגיבור הלבן – למוטי, גיבור חדש, שחור, ״המזרחי החדש״ כפי שטוען אסולין. בהיסטוריה של האמנות הישראלית יש עוד נמרוד שחור אחד, של דרורה דומיני, שלא נתפס בהקשר העדתי אלא דווקא בזה המגדרי: ערעור על הגבר הישראלי הכל יכול שאותו הוא מייצג, ועל יוצרו כמייצג תרבות גברית, פטריארכלית.
אז איך זה ש״נמרוד שחור״ של דומיני, לא הפריע לאף אחד? במכתב ששלחה לאסולין משפחת דנציגר היא משתמשת במלים ׳העתק וביזוי׳. האם יכול להיות שהפיכתו של ׳נמרוד׳ הלבן, האשכנזי, למזרחי הוא האקט המבזה? ולסיום: גם אסולין עצמו פישל, ודי בגדול. הגדלת איבר המין של נמרוד היא עצמה נפילה לסטריאוטיפ ולדעות קדומות – שנמצאים בבסיס כל אפליה - שלשחור יש גדול יותר, ואולי בסופו של דבר על זה כל המהומה.