יונתן הירשפלד בראיון קצר עם הצייר אמיר נוה לרגל הצלחתו בחו״ל
בשנה האחרונה השתתף הצייר הישראלי אמיר נוה בשורה של תערוכות בינלאומיות חשובות*. הצלחתו של נוה, שיצא למסעותיו ללא תמיכה ממסדית מהארץ ועל ציוריו נכתבו ביקורות מהללות בחו"ל (כולל כתבה מרכזית ב"לה פיגארו"), לא זכתה להתייחסות משדה האמנות המקומי, שדווקא חגג את הצלחותיהם בחו"ל של כמה אמנים שנתמכו ע"י גלריות מקומיות, קרנות תרבות וכוחות שוק מקומיים. בחרתי לראיין את נוה על הצלחתו לא רק כי הוא חבר, אלא גם כדי לברר כמה סוגיות הקשורות להצלחה, לחיים בין שני מקומות, ולמאפיינים של יצירה ישראלית.
י.ה.: האם ההצלחה תורמת או מפריעה ליצירה?
א.נ.: אלו הם שני אספקטים וברור שיש להם השפעה אחד על השני. אי אפשר להתעלם מכך שהמצב החדש מיצר תנאי עבודה טובים ליצירה מבחינה חומרית אבל הוא גם מיצר תנועה מבחינה נפשית וזו כבר שאלה אחרת. אתה צריך להיות נאמן לעצמך בתוך מרחב שהחוץ מאים לפלוש אליו כל הזמן ומול זה להצליח לנהל את המצב בלי להפגע.
להציג כאן ושם ועוד ועוד... מעלה בי שאלות כמו למשל ומה אז? התערוכה הבאה במוזיאון? האם אז אני אהיה מספיק? כנראה שלא. מה שכן מספיק לי, אלו הרגעים שבהם נפתחת לי דלת לתוך עצמי לתוך העולם האחר, זה שאנחנו חיים לידו. אז זה באמת לא מזיז לי כי האמנות שלי ראויה להכרה הזו. עכשיו או אחר כך זה ענין של זמן.
הצלחה היא ברכה ומאוד נעימה ומחמיאה ואני מנסה לתת לזה להשפיע עלי בצורה חיובית. אני יודע שהצלחה כמו כישלון או כמו כל רגש גדול הם דברים שמשאירים עקבות על הנשמה שלנו וצריך ללמוד להכיל את זה. אני מקווה שרק ימשיך ככה שאוכל לעשות את מה שאני רוצה ולא לכלות את הכוחות שלי. אבל הדבר המעניין שאני מרגיש צורך להתייחס אליו זו ההבנה שצריך לפרק את המשמעות של מה שאתה קורה לו הצלחה לשניים: הראשונה - פריז ניו יורק ישראל סיאול מארסי ז׳נווה וכו' וכו' - לכאורה הצלחה. הסיבה השניה היא המחיר ותאמין לי המחיר כבד וכמו שאמרתי קודם רגש גדול משאיר עלינו עקבות. אז המחיר של להיות רחוק ממעגלי התמיכה, מהשפה, מהילדים שלי משאיר עלי עקבות גדולות ומה שאתה קורה לו הצלחה במקום אחד הוא כישלון במקום אחר וזה מעלה שאלה של מהם הדברים החשובים באמת.
י.ה.: ספר לי איך זה התחיל, איפה אתה עומד עכשיו
א.נ.:התערוכה בפריז והגלריה המדהימה שאני עובד איתה IN SITU FABIENNE LECLERC הפגישה אותי עם מקצועיות שלא הכרתי וכן היתה כתבה מאוד מפרגנת ב- Le Figaro ובעוד כמה מגזינים אירופים, וביקורי סטודיו מוצלחים. בכלל כל ההתנהלות בפריז אחרת בשבילי ואני מרגיש בידיים טובות. אחר-כך הגיעה הצעה מהגלריה בניו יורק והיתה לי תערוכה שם עם טקסט שנכתב עליה במגזין Artforum. אבל ניו יורק רחוקה לי מידי ולא בא לי לעבור לשם אז אני מנהל את זה מישראל ומפריז.
מבחינת היצירה. אחרי כל התערוכות לקחתי לי קצת זמן לנוח וחזרתי לרישום. אתה יודע... הרישום הוא הבית האמיתי של היצירה שלי. עשיתי כמה ניירות שלקחו אותי למקומות נהדרים וכמה שיצאו די במקרה מול קמין שביליתי מולו 10 ימים באיטליה ויצאה לי סדרה של עבודות שבמידה רבה יש בהם משהו כמעט נבואי עבורי ברמה הפרטית. כרגע אני מתחיל לעבוד שוב על כמה ציורי שמן גדולים שנשענים על הרישומים שעשיתי לאחרונה. אבל הכוח האמיתי, המקום שלי, המרכז שלי, הוא הרישום. אז אני מכלה ימים רבים כרגע רק בלרשום.
י.ה.: איך ייתכן שסיפור הצלחה כזה לא מדווח? ייתכן כי גם בעידננו הנוכחי נותרה אנות ישראלית כה ממורכזת, כה ממוסדת, כה שבטית?
א.נ.: אתה צודק לגבי הדיווח. באמת לא היתה לזה שום התיחסות בארץ. אני לא יודע לגבי הסיבה, אולי אני גם לא ממש ניסיתי ליזום משהו. אבל יש לי תחושה שזה פשוט לא מעניין אף אחד. אחרי הכל ישראל באמת מקום שקשה לעשות בו אמנות אבל גם מקום עם אין סוף חומרים והתרחשויות חברתיות פוליטיות קיומיות שהשפיעו עלי. אפילו מה שאתה מתאר כשבטיות נמצא בעבודות שלי.
לעניין ההתייחסות, באמת שלא ציפיתי. ממילא אין כל כך כתיבה על אמנות אז אני יכול להבין למה בעיני הכותב המקומי לרשום טקסט על אמן שאפילו לא מציג בארץ זה אולי סיפור טוב אבל חסר אינטרס מקומי לפחות בתנאים שכרגע קיימים בארץ. יחד עם זאת, וזה דווקא ענין שחשוב לציין, מבחינת המוזיאונים בארץ אני מרגיש שיש לזה השפעה מאוד חיובית.
י.ה.: האם אתה חש שסגנונך ועשייתך "בינלאומיים"?, האם יש דבר מה ישראלי במובהק בציור שלך?, בעצם, מה שאני מנסה לשאול, מהו הדבר בציור שלך שמיתרגם כה בקלות לשדה הבינלאומי.
א.נ.: הבנתי את ההקשר הישראלי בעבודות שלי רק כשיצאתי החוצה מכאן אולי גם מכיוון שהמבט שהסתכל עלי שם עורר בי את הצורך להתבונן ולחפש את החומרים שהשפיעו עלי מתוך המקום. ממילא תמיד סברתי שמי שעובד בארץ והמקום המשוגע הזה לא משפיע עליו הוא כנראה אוטיסט. אני זוכר שראיתי עבודות של שאגאל בפומפידו והרגשתי פתאום שיש קשר בזיקה למקום מתוך ההקשר היהודי שאולי אומר שאין מקום ואין נחלה גם כשלכאורה כבר יש. כן. יש את התודעה הישראלית שהיא לגמרי חלק ממני ואני חושב שיש משהו שמאוד מחובר לשדה המקומי אחרי הכל זה חלק גדול מהגדרות הזהות שלי. בייחוד כיוון שביצירה שלי שאלת התלישות ושאלת המקום או העדר המקום בהקשר ההיסטורי והאופן שזה מתורגם אצלי כישראלי, יהודי, מזרחי, כל כך נוכחת. דווקא בחוץ לארץ אני מבחין ביתר חדות בכל הקשרים התרבותיים והמהלכים, האסוציאציות והחומרים שקושרים את האמנות שלי למקום ממנו באתי.
*רשימה חלקית של תערוכות שנוה הציג בהן בשנה האחרונה:
To give what is due, In Situ - fabienne leclerc, Paris, FR
Artgenève 2019 // STAND - BOOTH : A15
Artorama, Marseille, with Galerie In Situ-Fabienne Leclerc
Shound We keep the Head, Shin Gallery, New-York City, USA
Seoul Pop-Up, Shin Gallery, Seoul