יצירת אמנות היא עקבות של קרב מפואר / קרן ענבי
בדרך לקומה השלישית של המוזיאון לאמנויות יפות בבוסטון ((Museum of Fine Arts-mfa שבה מוצגת התערוכה "Women Take the Floor", קשה להתחמק מאחד הציורים המעניינים שנמצא באוסף המוזיאון, התלוי בקומה השנייה ולמעשה משתלט עליה בנוכחותו ובחשיבותו: 'The Daughters of Edward Darley Boit' (פאריס, 1882) של הצייר האמריקאי ג'ון סינגר סרג'נט (1856-1925). בצדדיו של הציור המלנכולי משהו שנחשב גם היום לאניגמטי ומתאר ארבע אחיות צעירות, מוצבים אותם האגרטלים היפניים שמתוארים בו. סרג'נט שנחשב לאחד מציירי הדיוקנאות המעניינים של זמנו בין השאר כי חתר תמיד לאמת אישית למרות ממסד הפטרונות שהקיף אותו, צייר ציורים כגון זה שנראים מסורתיים ומודרניים בו זמנית. בציור ארבעת האחיות הוא הושפע מ'לאס מנינאס' האייקוני של ולסקס (1656) בתיאור החלל המסתורי, פלטת צבעים המאופקת למרות שנושא הציור הוא ילדות, כמו גם ההעמדה, קומפוזיציה ונקודות מבט לא שגרתיות לתקופה. ניכרת גם השפעתו של דגה שבאה לידי ביטוי בקומפוזיציה אסימטרית ובמרכז הריק.
סרג'נט מיקם את האחיות בלבוש יומיומי במבואת הכניסה, חלל בלתי מוגדר, לא לגמרי ציבורי או פרטי, מואר במעומעם בחלקו על ידי מראות והשתקפויות. שני כדי הפורצלן העצומים נוצרו בעיר אריטה ביפן במיוחד עבור ייצוא למערב והיו נכסי משפחה יקרים. גודלם יוצא הדופן ביחס לבנות ובכלל הופך את החלל הפנימי למוזר וקסום. הילדה הקטנה היא היחידה שיוצרת קשר עין עם הצופה בעוד אחיותיה הבוגרות יותר הולכות ומיטשטשות לתוך הצללים. מבקרי האמנות של התקופה שיבחו את יכולותיו הטכניות של סרג'נט אך רבים אחרים מצאו את הקומפוזיציה מטרידה, אחד מהם אף כינה את הציור: 'ארבע פינות וחלל ריק', מתעלם מנוכחות האחיות שחוסר הקשר ביניהן בולט. היו שפירשו את הציור כהערה נוקבת על האופי ההפכפך של ילדות והתבגרות. הציור התקבל כאמביוולנטי, מעביר מסרים של חידה לצד פתיחות, ציבורי מול פרטי, כשדמויותיו הראשיות גלויות אך גם מאבדות תוקף.
סרג'נט קיבע את מעמדו כצייר שמתריס נגד קונבנציות, חוצה את הגבולות שבין פורטרט וסצנת ז'אנר, שבין העמדה פורמלית לתמונת מצב מזדמנת. הציור ה'מוזר' בוודאי לתקופתו משדר דממה, סצנת פנים שמתארת יחסים מעניינים בין בנות לבין טבע דומם ביתי שהופך לשחקן הראשי, בציור שהיה אמור להיות דיוקן משפחתי. משפחת בויט האמריקאית התגוררה בין בוסטון, עיר מוצאה, לבין דירתם בפאריס שם צויר הציור מה שמסביר אולי את תחושת התלישות שעולה ממנו. חיים בתנועה היו מוכרים היטב לסרג'נט שכאמן בוגר וגם כילד התגורר עם משפחתו במספר מדינות באירופה. למרות חיי הנדודים שלו הוא החשיב את בוסטון כביתו באמריקה, מה שמסביר גם את הקשר החזק שהיה לו עוד בחייו עם מוזיאון ה-mfa שמחזיק בארכיון ובאוסף הגדול ביותר של יצירותיו. בבוסטון גם נולד הרומן המצליח 'נשים קטנות' מאת לואיזה מ. קוט שיצא לאור ב- 1868, 14 שנים לפני הציור והוא מספר את קורותיה של משפחה בעיירה סמוכה.
ארבעת ה'נשים הקטנות' למשפחת בויט מלוות אותי לתערוכה העכשווית שבקומה שלוש:
"Women Take the Floor" המציגה יותר ממאתיים יצירות ממאה השנים האחרונות שנבחרו בעיקר מאוסף המוזיאון. התערוכה מאורגנת בשבע גלריות תמטיות, מבקשת להציע חזון של נשים אמניות - קולות ונקודות מבט חדשות. בחלל המרכזי מוצג המקבץ 'נשים מתארות נשים: החזון שלה, הקול שלה'. הפורטרט הזוגי 'לינדה נוכלין ודייזי' מ - 1973 של הציירת הפיגורטיבית האמריקאית אליס ניל (1900-1984) פותח את התערוכה.
ניל ציירה בסטודיו שלה בניו יורק מהתבוננות במציאות דיוקנאות פרובוקטיביים שמתאפיינים על ידי קומפוזיציות דחוסות ופרספקטיבות שנראות מעט מעוותות. הדיוקנאות שלה לעיתים קרובות היו לא מחמיאים, והבעת פני המצוירים נראית בהם לרוב מתוחה. ניל נהגה לצייר חברים ומכרים כמו את לינדה נוכלין (1931-2017) ההיסטוריונית ומבקרת האמנות הנודעת שכתבה את המאמר המשפיע "למה לא היו אמנויות גדולות?" (1971), אבן דרך בהיסטוריה הפמיניסטית של האמנות. בציור נוכלין מחזיקה את ביתה דייזי ביד אחת. ניל עצמה, שזכתה להכרה הראויה לה כאמנית רק בגיל 70, בחרה לתאר את נוכלין לא כהיסטוריונית הגדולה אלא כאם. במהלך העבודה על הציור נוכלין וביתה דיגמנו במשך מספר פעמים בסטודיו של ניל, חוויה שנוכלין מספרת עליה בסגנונה הישיר בסרטון וידאו קצר שמוצג בסמוך לציור (על לינדה נוכלין: דנה גילרמן, מגזין בסיס https://bit.ly/2FsH87Z
ניל התבטאה בראיונות כמי שיש לה עניין גדול באנושיות בכללותה. היא נולדה וגדלה בפרבר שרובו לבנים בפילדלפיה, אבל תמיד ציינה שהרגישה הכי בבית בהארלם, היכן שגרה ועבדה יותר מארבעים שנה. היא נהגה לצייר את שכניה כמו את האחיות אנטוניה וכרמן אקרנסיון המתוארות בדיוקן כפול בציור 'שתי בנות, הארלם הספרדית' מ-1959. ראשן ה'כבד' של האחיות מהדהד האחד את השני, כשבגדיהן המצוירים בקלילות והרקע הלא מטופל מדגישים את תווי פניהן וידיהן.
התערוכה העשירה ביצירות רבות ובמגוון מדיומים כוללת גם הרבה פעילויות אינטראקטיביות לכל המשפחה. האוצרות הדידקטית משרתת במקרה הזה את מטרת העל המוצהרת של התערוכה שהיא לאתגר את ההיסטוריה הדומיננטית של האמנות האמריקאית של המאה העשרים בכללם אמנים כסרג'נט. התערוכה דוגלת במגוון ושוויון בין המינים במוזיאונים, בעולם האמנות ומחוצה לו על ידי התמקדות ביצירותיהם ובסיפוריהם של נשים אמניות, והיא מצטרפת לרצף תערוכות מהעת האחרונה והצהרות פומביות של מספר מוזיאונים לקדם את האמנות הנשית, כפי שמצוטטת בתערוכה חלוצת האבסטרקט, האמנית האמריקאית גרייס האריטגן (Grace Hartigan 1922-2008) "יצירת אמנות היא עקבות של קרב מפואר".
צילומים: קרן ענבי
Museum of Fine Arts, בוסטון:
,John Singer Sargent, 'The Daughters of Edward Darley Boit', האוסף הקבוע באגף לאמנות אמריקאית
Women Take the Floor'', התערוכה מוצגת עד ה-3 במאי, 2021