כוחות השריון / גלעד מלצר
באופן מוזר רכשה לעצמה אחת החיות המוזרות והמעניינות בטבע שם רע בשפה ובתרבות העברית. המחזה קרנפים (Rhinoceros) נכתב בשנת 1958 על ידי המחזאי הרומני-צרפתי אז'ן יונסקו. במרכזו קבוצת אנשים אשר אט אט הופכים כולם צייתנים, קונפורמיים, ועדריים, שפתם מתרוקנת מתוכן והופכת לרצף קלישאות, הם עסוקים בתפל ולא בעיקר, גם מפחד לסטות מהעדר, ופועלים באלימות תוך ביטול ערכו של הפרט.
בעברית הועלתה ההצגה שלוש פעמים. אחרי שהוצגה בפעם הראשונה ב-1962 בתיאטרון חיפה, כתב המבקר אשר נהור ב"ידיעות אחרונות" את הניאולוגיזם (חידוש לשוני) ׳התקרנפות׳ לתאר את שקורה לגיבורי המחזה. אולם המילה החדשה שקעה כתיאור ספציפי של ההצגה הנושאת את שמה, עד שבשנת 1967, שוב בביקורת על הצגה, אבל הפעם על "קברט", דן אלמגור השתמש בה, מטאפורית, על מנת לתאר את הסחף הלאומני שעומד במרכז המחזמר. מאז המילה משמשת, ובעברית בלבד, לתיאור התנהגות עדרית, קונפורמיסטית, צייתנית, פחדנית, ולאומנית.
ובתוך כל זה נשכח הקרנף. שאמנם, כן, מעדיף לחיות בקבוצות קטנות, ואכן נחשב לבהמה מפריסת פרסה חזקה במיוחד, ולעיתים אף תוקפנית ואלימה, אבל זה פחות או יותר הקשר היחיד שלה לדימוי הרע שדבק בה בישראל ובעברית. כל חמשת המינים הקיימים במשפחה בסכנת הכחדה, וידוע שבבתי הגידול שלה, באפריקה ובדרום מזרח אסיה היו קיימים לפחות עוד חמישה זנים. הקרן שלה, הממוקמת מעל האף (ומכאן שמה), ייחודית, היא עשויה מקרטין, החומר ממנו עשויות הציפורניים והשיער, ואין בה חומר עצם כמו אצל בעלי קרן אחרים. הקרנף, צמחוני, משתמש בקרנו לנבירה באדמה, לתלישה ועקירה, ובמקרה שחש בסכנה, לתקיפה. לעומת זאת, בני האדם חמדו את קרנו לייצור כלים, מאחזים לחרבות, ובחברות מסוימות לייצור אבקה שלטענתם מגבירה את האון הגברי. בכל מקרה, אונו, גודלו, צורתו הייחודית, העור העבה והמשתפל שלו היוו מקור השראה בתרבויות רבות.
קרנפים – עדר ובודדים – מופיעים בציור על קירות מערת שובה (Chauvet) בדרום צרפת. הם מופיעים בהמשך בכמה אתרים בדרום אפריקה, שם גם התגלה אחד מפסלי הקרנף היפים ביותר, קרנף הזהב של מאפונגובווה, שהיתה ממלכה של עם השונה, בסביבות שנת 1250 לספירה. הקרנף, שפסלו נמצא בחלקת קברי המלכים, נחשב לסמל שלטוני, ויש השערות אף שייחסו לו כוח אלוהי. הפסל עשוי מעץ מגולף שמעליו חוברו עלי זהב.
פסלונים וכלים בצורת קרנף מופיעים בדרום מזרח אסיה לפחות מהמאה השלישית לפני הספירה. "גופם" שימש כלי קיבול ליין, קטורת, ותבלינים, ומרישומים ששרדו אנו יודעים שעורם שימש השראה ליצרני שריונות. מצער אך לא מפתיע שקרניהם שימשו ככוסות פולחן, וככלי קיבול מגולפים לחומרי הרחה, אבנים יקרות, אבנטים וכפתורים.
בהודו שבצפון, על גבול נפאל, נמצא אחד מבתי הגידול החשובים של הקרנף ההודי. היה מקובל בקרב האצולה והמעמדות העליונים, עד המאה ה-19, לצאת לציד קרנפים, ולתעד בציורים מרהיבים את גבורת הראג'ה ותפארתו, מול הקרנף שהיה שני רק לברדלס בתקיפת בני אדם בהודו.
לאירופה מגיע קרנף, הודי, לראשונה בשנת 1515. הוא נשלח מגואה על ידי השגריר הפורטוגזי למלך מנואל ה-I. אחרי שהסתיים מצעד המכובדים שהגיעו לצפות בפלא, הורשו אמנים רבים לבוא לצייר אותו. הרישום הראשון שלו היה למעשה איור לשיר שפורסם באותה שנה מאת אמן לא ידוע. הדפס המוראבי (כיום צ'כיה) ולנטין פרננדז ששהה אז בליסבון, רשם גם הוא בפרטי פרטים את הקרנף, ושלח את הרישום כשבתחתיתו הסבר מפורט לחבר בנירנברג. הצייר והדפס הגרמני אלברכט דירר, בן העיר, ראה את המכתב-רישום, והעתיק אותו במהופך. וכך נולד אחד ההדפסים המפורסמים בהיסטוריה של האמנות: מבלי לראות את "הדבר עצמו", רישום-של-רישום במהופך, ושוב במהופך על לוח הדפוס.
הואיל ודירר נחשב כבר בזמנו למאסטר, ההדפס שלו נחשב לסמכותי, ולתיאור מדוייק של הקרנף, למרות שמבחינה אנטומית רבות בו הטעויות, והן השתרשו למשך קרוב למאתיים וחמישים שנה. מלוח ההדפס של דירר הכין הצייר והמדפיס הגרמני, האנס בורקמאייר, חיתוך עץ שייעד לבורגנות שהחלה מתגאה באוספי ההדפסים המדעיים שלה. לוח הדפוס שלו בו חרט את הקרנף "הפורטוגלי" הגיע לידיהם של מספר מדפיסים בארצות השפלה ובגרמניה, נפגע, וכל אחד מהם "תיקן" ולמעשה עיוות את דמות החיה כיד הדמיון הטובה עליו.
רק כשאשר ב-1749 הצייר הצרפתי ז'אן –באפטיסט אודרי מצייר את "קלארה הקרנפה" מתקבלת תמונה יותר מדוייקת של הקרנף, שמחליפה את ההדפס הפנטסטי שנטע דירר בדמיון האירופאי. שנתים מאוחר יותר (1751), אותה קרנפה הודית, קלארה המסכנה, מוצגת כפי שהיתה מוצגת באמת, בציור של הוונציאני פייטרו לונגי: פלא לכוד לעיני האצולה שחיפשה שעשועים.
למרות שכתיאור זואולוגי-מדעי ירדה קרנו של הרישום-הדפס של דירר, השילוב בין ריאליזם קיצוני לפנטזיה, הנועזות, והקו הייחודי של הרישום של דירר השפיעו רבות על אמנים, ובעיקר רשמים, כגון פיקאסו שדיבר על האופן שבו הקרנף של דירר ליווה אותו ברישומי השוורים. ההקסמות, שלא לומר אובססיה הכי גדולה עם קרנפים, שייכת לסלבדור דאלי. לא חסרו לגאון הספרדי אובססיות, אך לקרנפים – אולי בשל הקרן הפאלית, אולי בשל התוקפנות המתפרצת, הצורה יוצאת הדופן, ההיסטוריה הדיררית-פנטסטית – היתה שמורה פינה חמה. ב-1954 דאלי חיבר בין שתיים מהאובססיות הגדולות שלו: הציור "רוקמת התחרה" של ורמיר, וקרנף. רוקמת התחרה ריתקה אותו מגיל צעיר משום שלטענתו היו חבויים בציור רבדים חצי-סמויים-חצי-גלויים, כמו בשיטה שפיתח של ציור פרנואידי-ביקורתי בו ניתן לקרוא דימוי במספר אופנים. דאלי השיג אישור מהנהלת מוזיאון הלובר בפריז להסתגר לבדו עם הציור המפורסם למשך שעה, במהלכה הורשה להעתיקו. בציור של דאלי המחט
הופכת למתקפת קרניים על הבד ועל הרוקמת.
בסוף אותה שנה הוא רכש מספר פוסטרים של הציור, וקיבל אישור מיוחד מהנהלת גן החיות של פריז להציב את הפוסטר הממוסגר על כן בחצר של הקרנף, ואף לשהות עמו שם, בליווי שומרים שעמדו בצד, על כל מקרה. כשכיכר לחם על ראשו, דאלי עצמו ישב וצייר את קרני הקרנפה, פרנסואה, בעוד השומרים מנסים לעודד אותה לתקוף את ציור רוקמת התחרה עם הקרן שלה. לאחר שפרנסואה סרבה להשמיד את ההעתק של יצירת המופת וחזרה משועממת לתאה, דאלי לקח רומח שהכין בעוד מועד, הסתער על הפוסטר, וקרע אותו.
**
נזכרתי בקרנפים לא בגלל מציאות פוליטית-חברתית ספציפית. עדריות וקונפורמיות אינן תופעות שאופייניות למקום או תקופה מסויימים, אם כי יש רגעים, כידוע, שהם מקבלים ממד מפחיד, אלים.
נזכרתי בחיה המיוחדת הזו שעומדת בסכנת הכחדה בעיקר בעטיינו, בני אדם, כאשר נתקלתי בתצלום הנהדר של קרנף יאווה (או סונדה), זן נדיר ביותר שרק עשרות ממנו נותרו, כולם בגני חיות שהם סוג של "מוזיאונים של עולם החי", שבאופן פרדוקסלי הפכו להיות עיר המקלט של הרבה מינים.
את מקום ההערצה הקדמונית, הפנטזיה של דירר, והפרנויה של דלי תפסה המציאות. נדרשת התקרנפות קיצונית לא לראות בתצלום עד כמה שגינו ועד כמה הפכנו את החיה המופלאה הזו לבודדה, אומללה, מנותקת.