כוכב הקופים
רוני דורי מראיינת את הבמאי עמית דרורי רגע לפני בכורת היצירה ״קופים״ בפסטיבל ישראל, העוסקת - איך לא - בהיבטים אפלים של עתיד המין האנושי.
"את מה שקרה לנו, היה אפשר לצפות מראש. השתלטה עלינו עצלות מחשבתית. אף אחד לא קורא יותר; אפילו ספרי הבלשים הפכו למעמסה אינטלקטואלית קשה מדי. אף אחד לא משחק יותר; מקסימום מסדרים קלפים במשחק סוליטר" (מתוך "כוכב הקופים" מאת פייר בול)
יום אחד, לפני שש שנים, במהלך ביקור בגן חיות בברלין, נקלע הבמאי והמעצב עמית דרורי לסיטואציה לא שגרתית. אמנים בכלל, ואמני במה בפרט, שואבים השראה מניואנסים של תנועת החיות מאז שחר ההיסטוריה, אך במקרה של דרורי, היה זה דווקא היעדר התנועה שהצית את הדמיון. "ראינו את הקופים בחדרים הפנימיים שלהם", הוא נזכר. "הם ישבו עם הגב לקהל בקומפוזיציה מושלמת, והייתה שם סיטואציה מאוד סטטית ודרמטית. אחר כך קראתי שקרה משהו למנהיג שלהם, לא יודעים בדיוק מה, הוא התעצבן, נבהל, פחד, או נכנס לדיכאון, וכל הקבוצה פצחה בעקבותיו במרד שנמשך חודשיים, עד שזה עבר להם".
הקופים בגן החיות הברלינאי אמנם לא ניצלו את ניוונם של בני האדם על מנת להשתלט על כדור הארץ כמו בספרו של פייר בול משנת 1963, אך הם זרעו את הזרעים ליצירתו החדשה של דרורי, "קופים", שעוסקת בהיבטים אפלים לא פחות של עתיד המין האנושי. היצירה, שתעלה בבכורה בפסטיבל ישראל ביום חמישי (24.5), "מעמתת את הצופה עם מציאות מדומיינת ועם זאת לא לגמרי בדויה, שבה יצורי כלאיים רובוטיים מתארגנים כחברה, רוקמים קשרים ומגלמים תכונות אנושיות כמו חמלה, חיבה ואינטימיות, אך בו בזמן גם אכזריות ויצריות הרסנית" (מתוך התוכניה). למרות הרפרור הברור לסוגיית הבינה המלאכותית, דרורי אינו חושש שהדמויות שלו יקומו על יוצרן. "הם לא יכולים בלעדינו", הוא מחייך. "אז אין לי את הפחד הזה. כרגע לפחות, אני חושב שצריך להיזהר מאנשים יותר מאשר ממכונות"
תמונה נושמת וחיה
דרורי, בן 38, יוצר תיאטרון בובות, תיאטרון מבוסס אובייקט ותיאטרון רובוטי, הוא בוגר בית הספר לתיאטרון חזותי (2001), שם הוא גם מלמד מאז 2006. בספטמבר האחרון התמנה לתפקיד מנכ"ל ומנהל אמנותי של הזירה הבינתחומית בירושלים. יצירותיו מפיחות חיים בתמונות שנטענות במשך זמן רב "במחשבה, בהתבוננות, בתחושה, בעיצוב, ובקראפט אובססיבי, דברים שמזינים אותן בהמון תוכן ומטען". על הבמה, אם כן, התמונה אינה בהכרח פועלת, אלא "נושמת, חיה, ומזמינה את הצופה לחדור לתוכה, לפרק אותה, לדמיין אותה, לעבד אותה, לחשוב עליה. העלילה היא פנימה". הדבר מעלה בדמיון את תיאטרון המחול היפאני בוטו, שמתאפיין בדקויות מעודנות ובהלך רוח מדיטטיבי, ו"גם הסיטואציה הזו בגן החיות, זה בעצם מה שהיא הייתה - תמונה פחות או יותר סטטית אבל עם עצמה מאוד גדולה, גם של חיים וגם של רגשות ותחושות״, אומר דרורי. ״עבורי היה בזה משהו רוחני לגמרי". יצירתו הקודמת, "סוואנה" (2011), הרבתה לסייר בעולם וזכתה לשבחי הביקורת. "זהו משחק מעורר פליאה", כתב ה- "Badische Zeitung" השווייצי. "פסלי העץ מלאים בנוכחות בימתית – מכונות שנעות כמו חיות אמיתיות. הרובוטים לא מפסיקים לשחק ולתעתע בציפיות שלנו… פיל בודד ומיואש עומד על הבמה וגורם לנו להזיל דמעה".
קופים הם תמה פופולרית באמנות בודהיסטית במזרח. שלושת הקופים החכמים הם סמל להימנעות מן הרוע, ומוטיב נפוץ אחר בציור בודהיסטי הוא קוף המנסה להגיע אל בבואת הירח במים. בשנים האחרונות קופים הפכו חביבים גם על אמנים עכשוויים במערב, על שום האמירה שהם טומנים בחובם על היחסים בין האדם לטבע, בין האדם לחברה ובין האדם ויצריו הקדומים והפראיים. לקופים הרובוטיים של דרורי, הודות למנגנוניהם החשופים, אפקט הזרה מרענן ומעורר מחשבה. "המהות המזוככת ביותר של התחום שלי היא הגבול שבין האנושי ללא אנושי", הוא אומר. "הקופים הם על איזה גבול מאוד קרוב אלינו, אך לא אנחנו, וגם הרובוטים הם כאלה. אני חושב על שניהם כעל Almost human cultures. אותי זה מפעיל רגשית - המפגש הזה עם מישהו שהוא מאוד קרוב, ויחד עם זאת מזן אחר”.
אוהד נהרין נהג לומר שהוא לא מרגיש מחויב לסיפור אלא לבהירות, לא לנרטיב אלא לקוהרנטיות. אתה מזדהה עם זה?
"עבורי, הדבר הכי חשוב הוא שהעבודה תיצור או תפעיל מורכבות רגשית, ושתפנה לכל המערכות של הגוף: המחשבה, התחושה, הרגש, וכמובן לבטן, למשהו קמאי. לצפות במכונה, ולהיות במצב שהיא גורמת לך להרגיש, יש בזה ניגוד פנימי. על זה אני עובד המון, ליצור מכונה שמושכת ומעוררת אמפתיה ובו זמנית מרחיקה כי כל הזמן יש תזכורת לכך שזו מכונה; המנגנונים והכבלים חשופים לגמרי על הבמה. העיניים, ההבעה של הפנים, התנוחות המסוימות של הגוף - כל אלו תפקידם לעורר הזדהות ואמפתיה. שם יש לי צורך בבהירות ובקוהרנטיות”.
המפגש בין במאי לשחקן בן אנוש נתפס כיצרי ויצירתי. איך זה לביים רובוטים?
"זה טיפה הפוך כי אני מדמיין דמות. זה לא אומר שאני בהכרח רואה איך היא נראית אבל משהו בגרעין המנטלי שלה ברור לי, ולשם כך אני בונה אותה. כמובן שכל דמות כזו היא איזשהו מרכיב בי, ביני לבין עצמי. אולי זה פחות עניינו של הצופה, אבל בשבילי האובייקטים הם דרך לקחת מצב פנימי מסוים או איבר מנטלי מסוים ולתת לו קיום בעולם הממשי. מצד אחד אני מנסה לגרום לרובוט לעשות את מה שאני רוצה, אבל כדי להשתלט אתה צריך להבין אותו בצורה מאוד עמוקה. יש בזה מרכיב של אמפתיה, אתה לא יכול רק בכוחנות. לטכנולוגיה אין מצבי רוח. היא מאוד צנועה, אבל גם דורשת שכל בעיה תתגלה ותיפתר, וכשכל זה יקרה היא תיענה לך, ותהיה מוכנה לעשות דברים מדהימים. זה גורם לי להיות במסע פנימי של דיאלוג עם האובייקטים. אני מתבונן בהם, מתדיין איתם, רב איתם. לכל כבל על הבמה יש שם - אין כבל על הבמה שלא בנינו, אין שום אאוטסורסינג. זהו ממש קשר אישי עם כל פרט במערכת הבימתית המאוד מורכבת הזו".