מאה שנה לאורגיית הדמים הגדולה / גלעד מלצר
בדיוק היום, לפני מאה שנה, "בדקה האחת עשרה, בשעה האחת עשרה, של היום האחד עשר, של החודש האחד עשר נכנסה לתוקפה הפסקת האש", ואחרי ארבע שנים, שלושה חודשים וארבעה עשר יום, גרמניה נכנעה, ומלחמת העולם הראשונה הגיעה לסיומה. הצדדים הלוחמים המרכזיים היו אירופאים, ושרידי האימפריה העות'מנית, ובשלב מאוחר מאד נכנסה למערכה גם ארצות הברית, אבל גם מדינות צפון אפריקה (כמו גם חיילי הקולוניות מאפריקה התת-סהרית), ממלכות במזרח התיכון, סין, סיאם, יפן, כולם השתתפו באחת מאורגיות הדמים הגדולות בהיסטוריה האנושית. למעלה מעשרה מליון חיילים מכל הצבאות ולמעלה משמונה מליון אזרחים נהרגו, למעלה מעשרים ושלושה מליון פצועים סחבו איתם את אותות המערכה הנוראית על גופם, מי שנים מעטות, ומי עוד עשורים רבים.
המלחמה פירקה אימפריות בנות מאות שנים, ארגנה מחדש את מפת העולם, הביאה לפיתוח טכנולוגיות צבאיות (ואזרחיות), גרמה להשתוללות של מגפות, רעב, חורבן והרס פיזיים של ישובים, קהילות ואוצרות תרבות, ולצמיחה של סדר עולמי חדש, ארעי, שיגרום לעליית הדיקטטורות האירופאיות, ובעקיפין, הואיל ו"החשבון לא היה גמור", לפרוץ מלחמת העולם השניה, שרבים רואים בה הלכה למעשה המשך המערכה לאחר הפוגה של שני עשורים (בהם המלחמה בבלקן המשיכה להשתולל, בספרד פרצה מלחמת אזרחים, ברוסיה לקח עוד כמה שנים למהפכנים להכריע את הצאריסטים), ולשינויים מרחיקי לכת בכלכלה (המשבר הגדול שיגיע להבשלה כעבור עשור), בתהליכי עיור, וגם בתרבות. כפי שכתב שנה אחרי תום המלחמה המשורר האירי וויליאם באטלר ייטס
בשירו "ההתגלות השניה" (בתרגום שמעון זנדבק) –
סובב סחור-סחור, סובב מעגלים
הבז שוב לא שומע קול בזיר
הכל קורס; ציר הדברים נשמט;
התוהו משתלח בעולם,
נחשול עכור מדם, ובכל מקום,
הטכס של התום הנה טובע.
אלפי שירים, רומנים וסיפורים נכתבו במהלכה, בעקבותיה, כנגדה. סרטים, מחזות, יצירות מוזיקליות, פזמונים – חלקם שנכתבו (ולעיתים אף בוצעו) על ידי אלו שהיו "שם" בחזית, וחלקם על ידי אלו שצפו בתדהמה בטבח, בהרס, בתוצאות. גם הקולנוע הגיב למה שבאירופה מכונה עד היום "המלחמה הגדולה", ששובל קטן שלה אף הגיע לפלסטינה-א"י. הצילום הפך לזמין יותר והארכיונים ברחבי העולם מלאים תצלומים – גם בצבע – מהמערכה הארוכה: חיי היומיום בחפירות, שדות הקטל, בתי החולים, העיירות והכפרים החרבים, מנוחה. אחרי שבמלחמת האזרחים האמריקאית הצילום היה בידיים ספורות, הציוד היה מסורבל, והיכולת לצלם תנועה כמעט ולא קיימת, בזכות המצלמות הקלות הצילום העיתונאי, ואפילו הפרטי, התייצב לקרב.
גם ציירים, פסלים, רשמים, ואמנים חזותיים רבים הגיבו למלחמה. במקרים רבים הם עצמם שרתו בחזית, ובאחרים, החזית הגיעה אליהם, או פיזית, או "באזכורים" בדמות נפגעי גוף ונפש בין החברים והקרובים, תצלומים בעיתונים, והלך הרוח הכללי.
תנועת האוונגרד הראשונה, הפוטוריסטים, קראו להחריב את הסדר הישן, והיללו את המלחמה, כחמש שנים בטרם פרצה, וכשיצאה לדרך, רבים מחברי הקבוצה התגייסו, והגיבו לה, לפעמים באותה תשוקה, ובפעמים אחרות בהלם. הדינמיות המתפרצת, מתפוצצת, של הציורים, שירים, ומחזות קצרים שלהם, רוויים במראות ובקולות של קווי החזית הארוכים.
הדאדא, תנועה שהחלה לפעול ממש באמצע המלחמה, בפברואר 1916, בשוויץ הניטראלית, הציבה מול הטירוף, ההרס, ההרג והחורבן, את הדרישה לאי-גיון, הגיון חדש, מהפכני, השולל את כל התפיסות והמסורות שהביאונו עד הלום. הלום עד זוב דם. אם זה מה שהתרבות האירופאית, הנאורות, הקידמה, הטכנולוגיה, הביאו, עדיף להתחיל מהתחלה, אחרת, הפוך.
אבל התגובות החזותיות הנוקבות ביותר הגיעו מאלו ש"היו שם". בתחילת הדרך הרישומים היו בעיקר תיעודיים. מצד אחד פטריוטיים, ומצד שני לעיתים קומיים, ולצידם הציורים "המפרקים" של הפוטוריסטים. בהמשך, ואחרי שוך הקרבות, התחילו להגיע הרישומים והציורים של הקטסטרופה, הפרטית, הלאומית, האנושית.
מסכות הגז, השוחות, גדרות התייל והשטח שבין קווי החזית שהיה זרוע מכשולים, מכתשי פגזים, וגופות נרקבות, הפציעות, האימה, הזוהמה, ההרס, רדפו אמנים כמו אוטו דיקס, גאורג גרוס, מאקס בקמן, פרנן לאז'ה, ג'ינו סבריני, כריסטופר נבינסון, אריך לודוויג קירשנר, שארל קמואה, אריך הקל וג'ון סינגר סרג'נט, שנים רבות אחרי שחזרו מהגיהינום. גם אלו שנשארו בבית, כמו הציירת הגרמנית קאטה קולביץ׳, לא יכלו להתעלם מהקטסטרופה.
למלחמה התגייס גם, כזכור, צייר כושל אחד, שהצטיין כקשר בחזית המערבית בה שרד כארבע שנים. כאשר הפך רב-טוראי אדולף היטלר לקנצלר של גרמניה, בין הדברים, המעשים והאנשים הרבים שתיעב היו כל אלו שבזו לאמנות השמרנית והסנטימנטלית שלו: האמנים המודרניים האוונגרדים, שהציורים, רישומים ופסלים שלהם, האקספרסיביות הבוטה, ריטוש והרס הדימוי, הצבעוניות הנועזת, והנושאים השערורייתיים, ובעיקר הביקורתיים שלהם, הייצוג הבלתי מתפשר של הרצחנות וההרס של המלחמה, הביאו אותו לקבץ יצירות רבות של אמנים אלו, ולהציג אותם כ"אמנות מנוונת".
ללא ספק בזאת היטלר צדק: האמנים הללו, היצירות הללו, לא הפגינו נאמנות כפי שהוגדרה ברייך השלישי. ורבים, רבות, אכן שילמו מחיר כבד.