מהנעשה בשטח / הקאמבק של המדיום הסחיר
עד לא מזמן מפגש עם תערוכת ציור בשדה האמנות המקומי היה מאורע נדיר, עד לא מזמן המדיום המועדף היה מיצבים טוטאליים וגרנדיוזיים, וכמה שיותר גדול יותר טוב. בתקופה האחרונה יותר ויותר בעלי ובעלות גלריות מחפשים אחר ציירים וציירות וגם שאול סתר, מבקר האמנות של הארץ, כותב השבוע על שובו של הציור ומנסה לאתר קווים לדמותו. אפשר לחשוב על השפעות מבחוץ – למשל ציור הרחוב שמתחיל לכסות את הערים כולן ומשפיע בפופיות שלו ובצבעוניות ומייצר מעין שפה חדשה של ציור, לא קונספטואלי כי אם מתקשר. בנוסף, אם אכנס לרגע לראשם של הגלריסטים/ות אז ניכר שזו מגמה של שוק שנמצא בקריסה ומנסה למצוא הנשמה מלאכותית באמצעות מדיום מכיר יחסית. כן, ביחס לצילום ולוידיאו ולאובייקטים הציור עדיין מוכר. שמן על בד מקום ראשון. אחר כך כל היתר.
אבל כל מגמה, אפילו שמניעיה מסחריים, יוצרת מציאות, ותוצאותיה תערוכות ציור נהדרות, ובעיקר מהנות, שמחזירות לכל מי שמעדיף מיצבים – למשל, כמוני - גם את האהבה למדיום שכבר איבד מחינו בארץ.
בגלריה רוזנפלד מוצגת תערוכת ציור נהדרת של הצמד שץ - וולובניק, ויחד הם יוצרים ציור המשקף מציאות של זוג יוצרים, שאוכלים, שותים ונושמים את האמנות והזוגיות ביחד, ולפחות בציור הזוגיות הזו היא אחת המוצלחות שראיתי. בויאן, אחד הציירים האהובים עלי, מציג מיצב ציורי יפהפה בגלריה רו-ארט ובגלריה נגא אחת התערוכות היפות של הצייר הנהדר מתן בן טולילה, שמשלב מציאות עם נופים פנטסטיים בצבעוניות כובשת ועוצרת נשימה. במוזיאון ישראל נפתחה לא מזמן תערוכה של זויה צ׳רקסקי, שמציגה את העלייה של שנות התשעים מרוסיה בצורה אירונית וביקורתית. התורים המשתרכים בכניסה לתערוכה ואלפי המבקרים, מעידים עד כמה הצופים והצופות מתחברים לציור נהדר שיש בו סיפור, ואפשר גם להבין אותו.
במוזיאון הרצליה חמש תערוכות חדשות (פתיחה בשבת הקרובה), כשארבע מתוכן הן תערוכות ציור ושלוש מתוכן – של עדה עובדיה, גבריאל כהן הנהדר (שמת במאי האחרון) ויהודה פורבוכראי - אפשר להגדיר כציור בסגנון אאוטסיידרי, כלומר מודע, וביחד עם הקיר הנפלא של שי אזולאי, הפריחה של המדיום מקבלת משנה תוקף.