מהנעשה בשטח / 3 תערוכות והישג אחד
פסח מגיע ואיתו מעט זמן פנוי והנה 3 תערוכות שממש כדאי לראות בזמן הזה:
״פרבדה״ של זויה צרקסקי במוזיאון ישראל, העוסקת בחוויות ההגירה והקליטה של עולי בריה״מ בשנות ה-90, הפכה במהרה לאחת התערוכות המדוברות והנחשקות. חלל התצוגה מלא כמעט תמיד בקהל רב מאוד ולפעמים ממש צריך לחכות בסבלנות שיתפנה. מקסים לראות שהתערוכה מעלה את הנושאים שהתכוונה לעלות באופן אקטיבי כל כך, בפעמים שהייתי דיונים שלמים בין מבקרים ומבקרות על עליה וקליטה שהובילו גם לשיחות עמוקות יותר על החברה הישראלית כולה, ומרגש לגלות שאמנות מייצרת דיון – דבר שמזמן נעלם מהתקשורת המקומית ומהפוליטיקה. שם אפשר למצוא כמעט אך ורק התלהמויות ואמירות פופוליסטיות.
אתי אברג׳יל עם התערוכה ״פיסול״ - תערוכה יפהפיה, דלות החומר שהפכה לשירה, במוזיאון הנגב לאמנות. התערוכה נבנית לאיטה, בחכמה רבה, מהקומה התחתונה לעליונה. הסימון שנמצא בחדר הקטן בהתחלה – הגיגיות, התפירה - הופך לעולם ומלואו למעלה. אברג׳יל בונה את עולמה האניגמטי, הנוסטלגי והעצוב, דרך חפצי יום יום ועמלנות. המחברים שהיא עושה בין החפצים והחומרים, המחברות והגיגיות, המכחולים, שמלות הילדה הקטנות שאותן תפרה מחומר פלסטי של תיקים מתכלים, הסלים המאובנים מבטון, סיכות הסימון, העטים, והצבע – כן, צבע - נוכחות חדשה ביצירתה של אחת האמניות המרגשות שפועלות פה.
הדירה של עודד שתיל, האספן שהפך את מקום מגוריו לחלל תצוגה, מעולם לא נראתה כה ביזארית ומפתיעה, מעין המחשה אירונית מעט למושג ה״אל ביתי״ של פרויד. ומי הפך אותה לכזו? אורי לוינסון, אמן רב תחומי, ששתל בדירה, במסגרת התערוכה ״ANTI2BLOCK״ מיני תמונות נעות ואובייקטים שזזים ורוטטים, מהכניסה אל הבית, שכבר היא מרמזת על כך שמדובר בבית חי, עוקב ונעקב, שעבר הזרה ובה הצופה הופך גם למשתתף פעיל. לא אחשוף יותר מידי מההתרחשות המעניינת רק אציע לשבת על הספות בסלון, להשתהות, ולאפשר לחוויה הייחודית הזו להציף, להצחיק, ולהפתיע. ליברמן 8, תל אביב. ה׳: 16:00-19:00, ו׳, שבת: 11:00-14:00.
ולעניין אחר:
תודה לראומה זוהר חיות שהצליחה באמצעות פוסט בפייסבוק לעשות את הבלתי ייעשה והניעה את עיריית תל אביב להוריד את שלטי ״התחת״ הענקיים - עוד אחת מאלפי הפרסומות שמשתמשת בגוף הנשי כחפץ מיני ותו לא – מבניינים ברחבי העיר. זוהר חיות גם יצאה בקריאה לכל מי שרואה פרסומת מבזה שכזו, ויש הרבה מאוד בכל מקום, ״לעצור שניה בצד הדרך, לצלם ולעלות״ ובכך לא רק ליצור מודעות אלא לדחוק ברשויות לקחת אחריות ולנקות את המרחב הציבורי מדימויים שפוגעים, משפילים ונותנים לגיטמציה לראות בגוף הנשי חומר מיני ותו לא. אולי הפעולה הזו, קטנה אך עצומה, תכפה על משרדי הפרסום לחשב מסלול מחדש בכל מה שקשור לשימוש האוטומטי בין גוף נשי לכל מוצר אחר. וכן, תודה גם לעיריית תל אביב שהגיבה כמעט מיידית לפוסט הזה.
