מהנעשה בשטח / דנה גילרמן 4/5/16
על גירושים בשדה האמנות והאפשרות להצליח בגיל מאוחר
גירושים מאוחרים
עם עזיבתו של האמן הבריטי המפורסם מרק קווין את גלריה וויט קיוב, שאתה עבד ב-30 השנה האחרונות, פרסם העיתון Theartnewspaper מאמר קצר שכותרתו: "מי מקבל מה כשאמנים וגלריות נפרדים?" לצורך המאמר רואיינו 40 אנשים מעולם האמנות, שדנו בשאלות מי מקבל את העבודות שלא נמכרו, מה קורה במקרה שהגלריה השקיעה בעבודה שעדין בחזקתה ומה קורה אם הגלריה השקיעה כספים בתערוכה מוזיאלית, שתיפתח רק בעוד כמה שנים? כולם הסכימו שפרידה שכזו היא כמו גירושים, כלומר רוויה באמוציות ובאי הסכמות, ויותר מכך – בדרך כלל גם אין חוזה שיעגן את הפרידה, כמו הסכמי ממון בין בני זוג שנהפכו במקומות מסוימים לחלק מהנורמה.
הנושא המרכזי, כמובן, הוא עלות ההשקעה. בשעה שאמנים מתייחסים לעלות ההפקה שך יצירה או תערוכה כמתנה, גלריסטים מתייחסים אליה כאל הלוואה. במקרה של אמנים כוכבים כמו קווין, אניש קאפור ואנתוני גורמלי, הם משקיעים בעצמם את הכסף בהפקה כך שאם הם עוזבים גלריה - האמנות הולכת אתם (אלא אם כן הם הסכימו להשאיר את העבודה לגלריה). בכל מקרה, כך נכתב, כל חוזה בין אמנים מצליחים לבין הגלריה יטה לטובת הכוכב.
באשר לאמנים צעירים יותר, נדיר שהם יזכו לחוזה עם גלריה ובדרך כלל מכירת יצירה עכשווית מוסדרת על ידי הסכמי קונסיגנציה חד פעמיים בין האמנים לסוחרים. בהסכם כזה, למשל, צריך להיות כתוב כמה שהות יש בידי הגלריה למכור את היצירה לפני שהיא מוחזרת לאמן.
אבל גם אם יש חוזה, וגם אם מדובר בכוכבת, הדברים עלולים להשתבש, כמו במקרה של יויו קוסמה, האמנית המצליחה בת ה-87, שעזבה ב-2012 את גלריה גגוזיאן. מקור המקורב לאמנית סיפר כי היא ביקשה שכל עבודותיה יחזרו אליה בתוך חודש, אך התהליך ארך קרוב לשנה, "מכיוון שהגלריה ניסתה להחזיר לעצמה את ההוצאות - על ידי מכירת כמה שיותר עבודות שהיו ברשותה".
העולם שייך לצעירים? כבר לא
קוסמה המבוגרת, שעם הגיל הופכת ליותר ויותר פוריה ומצליחה, מזכירה לי מאמר אחר מעניין שפורסם השבוע ב"גרדיאן", על האמנית פילידה בארלו בת ה-72, שרק עכשיו זוכה להכרה. לראיה – היא נבחרה לייצג את בריטניה בביאנלה הבאה בוונציה, התערוכה החשובה בעולם. על פי העיתון, עד לפני כמה שנים אף אחד לא ידע מי זו בארלו (בנה, אגב, אדי פיק, הפך הרבה לפניה לכוכב צעיר ומצליח בשדה האמנות בבריטניה וראיון אתו אף מופיע במגזין של בסיס http://bit.ly/1W2vcgt), בעבר עבודותיה של בארלו לא נמכרו, ואף גלריה מסחרית לא ייצגה אותה או רכשה מיצירותיה – שרובה עשויה משאריות של חומרים, ומחומרים יומיומיים, חסרי הדר.
לאחרונה, אפשר לראות עבודות שלה בגלריה האוזר אנד ווירת' היוקרתית וגם בטייט מודרן, שם הצהירה כבר המנהלת החדשה, פרנסס מוריס, על כוונתה לקדם אמניות ותיקות וחשובות שעד עתה לא זכו להכרה שהן ראויות לה. מוריס השוותה את בארלו ללואיס בורז׳ואה, שגם היא זכתה להכרה רק בשלב מאוחר בחייה והוסיפה: "הרבה אמניות גדולות לא הוצגו לקהל עד שנות ה-60 וה-70 לחיהן, כמה זה נהדר שגילינו את בארלו עכשיו״.