מהנעשה בשטח / זוגות זוגות
תערוכה יפה מוצגת במוזיאון ארץ ישראל, ״מיתולוגיות ארץ ישראליות״ (אוצרת נורית טל-טנא), המציעה לקרוא ביחד את ציוריו של אלי שמיר ותצלומיו של עדי נס. האמת, הברקה. לא הייתי חושבת לצוות את השניים האלו אם כי בתערוכה עצמה זה נראה צעד טבעי ומתבקש. אלי שמיר הותיק, יליד 1953, ועדי נס הצעיר יותר (יליד 1966). שניהם מציעים מבט על זהות אישית מול זהות לאומית והמבט על הפריפריה הישראלית באמצעות שני מדיומים: ציור וצילום. מעבר לעיסוק המעניין בנופים, בדמויות הארץ ישראליות ובאופן שבו הם באים לידי ביטוי בעבודה של כל אחד מהיוצרים יש כאן דבר חשוב נוסף: יצירת קשר בין דור אחד באמנות הישראלית לדור שני. מחווה, המשכיות, השפעה, קשרים הדדיים. מקורות השראה ומקור להשוואה.
התערוכה עושה זאת באופן פשוט למדי אך אפקטיבי מאוד: יצירת השוואה באמצעות הצמדת עבודות של שני האמנים בעלות מוטיב דומה. כך, למשל, ״ללא כותרת (הבשורה)״ מסדרת הכפר של נס ו״אירופה, דפנה שירה ולהב במעיין אֶמי" של שמיר, חושפת את זיקתם של שני האמנים לסצנות מיתיות: תצלומו של נס מתכתב עם מעמד הבשורה בברית החדשה, ואילו בציורו של שמיר מהדהדת סצנה מהמיתולוגיה, כותבת טל-טנא. גם מיתוסים קמאיים העוסקים ביחסי אבות ובנים נוכחים בעבודות: בתצלום נוסף של נס מ"סדרת הכפר" מופיעים איכר מבוגר וגבר צעיר עומדים תחת ברושים בבית הקברות של תל עדשים. ב"אבא ואני בדיעבד" של שמיר נראים דיוקנאות האמן ואביו עומדים על דרך עפר המתפצלת לשני שבילים.
נס מאפשר מבט אחר על יצירתו של שמיר, והופך אותה לעכשווית יותר, חתרנית, אך להיפך קורה דבר חזק יותר: האפשרות לשחרר את נס מסדרת החיילים הנהדרת והחלוצית שעסקה בגוף הגברי, המיליטנטי, ההומואירוטי אך גם לכדה אותו בפרשנות הזו וכמעט לא אפשרה לקרוא אותו במבט אחר. תאריך נעילה: 30.11.
גם במוזיאון אשדוד, שבה הוצגה ב-2010 התערוכה הנפלאה ״במרחק השחור״ שחיברה בין הציורים השחורים של לאה ניקל לציורים השחורים של חן שיש (אוצרת נעמי אביב) מוצגת תערוכת צמדים נהדרת, של אמנית ותיקה ואמנית צעירה יותר מאוסף ישראל מקוב: ליליאן קלאפיש וטליה ישראלי. גם פה לא מדובר בחיבור מובן מאליו וההפתעה המתגלה בעבודות זו לצד זו מענגת. קלאפיש, ציירת מודרנית ילידת 1933 וישראלי, ילידת 1976, שתיהן ציירות העוסקות באופן שונה למדי במבנים ובבניינים, בארכיטקטורה ובאורבניות, בחצרות האחוריים של המציאות הישראלית. אצל ישראלי יש צבעוניות אפלה ורוחשת, בדרך כלל נטולת אנשים ומלאת צללים, ואצל קלאפיש התיעוד הוא יותר פסטלי, אנושי ופיוטי. עבודתן זו לצד זו מדגישה את הגישות השונות של הדור הותיק והדור הצעיר לצד השפעות (גם אם לא באופן מודע) שבדרך כלל לא מדוברות ולכן לא יוצרות גיניאולוגיה בין-דורית מובהקת יותר באמנות המקומית, וחבל. אוצרות: עדי הרוש ודפנה גזית
נעילה: נובמבר 2019.
