מהנעשה בשטח / סיכום והתחלה חדשה
התערוכה ״לשמור מרחק: על אינטימיות בציור עכשיו״, המתמקדת בציור ומוצגת עתה במוזיאון פתח תקווה, היא עוף מוזר בנוף המוזיאון. בניגוד לשאר המוזיאונים, שמדיום הציור הוא חלק אינהרנטי בתכנית התערוכות שלהם, מהמרכזיים ביותר ועד הפריפרייאלים, במוזיאון פתח תקווה כמעט ולא נתקלים במדיום הזה. אולי רק בתערוכות קיץ או כשדרורית גור אריה, המנהלת והאוצרת הראשית, מתעייפת מלשאת את דגל החדשנות – במובן הטוב שלה המלה – ונותנת את המושכות האוצרותיות למישה/י אחרת, וזו מביאה ציור. למשל, אוצרת התערוכה הנוכחית היא ליזה גרשוני.
לכן, יש גם משהו משעשע במקצת בטיימינג של הודעת הפרישה שלה מניהול המוזיאון לאחר 15 שנה. עכשיו, ולא, למשל, על רקע תערוכת קונספט ייחודית, משולבת טכנולוגיה מתקדמת, מסכי ענק, או אפילו רצפה מפורקת כמו במקרה של ״האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה״ של טטיאנה טרובה, בתערוכה שאצרה הדס מאור. לא שהיא היתה חפה מבעיות, אבל התעוזה והנסיוניות, ההסכמה ללכת על משהו רדיקלי, כל המאפיינים האלו שהם חלק מתפיסת העולם של גור אריה היו שם.
זכורות לטוב תערוכות רבות בהן תערוכה קטנה ומשובחת ״אפרופו העלמות״ שאצר גלעד מלצר, המציגה את השפעתן של העלמות של פיקאסו על 17 אמניות ישראליות. כן, גם זו התמקדה בציור, אבל היה בה הרבה הרבה מעבר לציור עצמו; ״16״ עבודות של מיכאל גיטלין, תערוכה לירית ומרגשת שאצרה גור אריה ונעה בין רישום ודו מימד לתלת מימד והתערוכה החלוצית ״מחול-אמנות-קהילה״ שאצרה גור אריה ביחד עם אבי פלדמן ויצרה מופע בינתחומי מחול, אמנות ומוזיאון.
אחד המאפיינים של גור אריה כאוצרת ראשית, מעבר לחדשנות, היתה מתן במה לאוצרים חיצוניים. רויטל בן אשר פרץ אצרה במוזיאון שתי תערוכות נפלאות: ״נעלי עקב בחול״ שעסקה בתופעת הסחר בנשים בישראל, ו״מוזיאון הטבע״ שהפכה את המקום למוזיאון טבע מדומה; דורית לויטה הרטן ודיאנה דלל אצרו את ״על הטיפשות״ המצחיקה והחכמה, שעסקה בתופעת הטיפשות והתערוכות הקטנות והנהדרות שאצרה הילה כהן שניידרמן בחלל בבית יד לבנים: ״תצוגה ארעית״ של דנה לוי ו״ציפורי טרף, ציפורי שיר״ של מיכל בראור. תערוכה קטנה ונהדרת היתה ״עבודת צוות״ שאצרה אור תשובה ובה הציגו מדריכי/ות אגף החינוך שבמוזיאון.
והיו גם לא מעט תערוכות פוליטיות במובן המורכב של המושג, למשל ״בקצה העולם – כאן״, שהיוותה מבט קולנועי על הדרום; ״גיאורגופוליס״ של דור גז שהתמקדה במיעוט הערבי נוצרי; ״ציון״, הטרילוגיה הקולנועית של ז׳וזף דדון; ״מרחב ביניים״ שהזמינה את הצופה לבחון הגדרת של מרחב פרטי וציבורי; ״התערוכה החקלאית״ שאצרה טלי תמיר ועסקה באתוס החקלאי הישראלי-ציוני בשנות ה-2000; ״נדודי שינה״ שאצרה מרי שק והתמקדה במגוון תופעות הקשורות לזמן, וככל שאני עוברת על תכנית התערוכות באתר של המוזיאון אני נזכרת בעוד ועוד תערוכות חשובות, שגרמו לי לחשוב מעבר לחווית הצפייה הרגעית, ובכל פעם שינו את פני המוזיאון והפכו אותו לחלל קצת או הרבה אחר – כלומר ממש זר ושונה - שהתאים את עצמו לתערוכות המתחלפות שבו, ולא להיפך.
ולאחר כל זה טוב עשתה גור אריה שהחליטה לפרוש. 15 שנה זה לא מעט זמן, ועכשיו מתפנה המוזיאון שהקימה לאוצר/ת אחרים, שיביאו איתם תפיסת עולם דומה/ממשיכה או אחרת. גור אריה הודיעה שהיא מתכוונת לסיים את הדוקטורט ולהוביל פרוייקטים בינלאומיים ואין לי ספק שעוד נשמע עליה רבות. בהצלחה.