מהנעשה בשטח / תקווה
״משהו נפלא קורה בשכונת האמנות של טרייבקה״, כתב מבקר האמנות גרי זלץ במאמר שפורסם השבוע בניו יורק מגזין. ״ביום שישי הרחובות היו מאוכלסים בהמוני אמנים ואוהבי אמנות. ריח הכסף, האספנים והסוחרים לא נמצאו שם. במקום זאת, האוויר היה מלא בתחושה שקשה היה להרגיש במשך זמן רב: תקווה. שורה של גלריות חדשות נפתחה שם באותו לילה והצטרפה לאחרות שכבר היו שם זמן מה. רבים באו לחפש בית חדש, מנסים להימלט מהתורים הארוכים של התיירים ויוקר השכירות בצ׳לסי״.
באופן מקרי למדי, במקביל לקריאת הכתבה, קיבלתי השבוע במייל הזמנה שכותרתה ״3 פתיחות בערב אחד״. ההזמנה התייחסה לשלוש פתיחות שיתקיימו הערב 19.9 בשלוש גלריות: מינוס אחת (חלל תצוגה השייך לאוסף שוקן), Rawart ורוזנפלד, וזאת בניגוד לנוהל המקובל - שכל גלריה שולחת הזמנה רק לפתיחה שלה. המשותף לשלושתן שהן נמצאות באותו אזור - קרית המלאכה.
קרית המלאכה כבר מזמן הפכה לסצנה אמנותית רוחשת, קצת בדומה לטרייבקה של זלץ. הרבה מאוד אמנים מחזיקים שם סטודיאות. יש שם קבוצה של גלריות לא מסחריות, גלריות שמנוהלות על ידי עמותה כגון בית בנימיני, גלריה מאיה שהוקמה על ידי צמד אמנים וגלריות שיתופיות כגון אינדי, חנינא ובנימין. את כוחן של הגלריות השיתופיות אפשר היה לראות לאחרונה בתערוכה ״הקולקטיביסטים - דיוקן קבוצתי״ שהוצגה בבית האמנים בתל אביב (https://bit.ly/2jYbGrd)
לצד אלו פועלות גם גלריות מסחריות כגון רוזנפלד, Rawart וחללי תצוגה נוספים הנמצאים בסמיכות: עינגא, מינוס אחת וארטפורט שהתווספה לאחרונה. בנוסף, יש בה את ״מקום לאמנות״, גלריה שיתופית שגם מפעילה סיורים במקום, מעורבת באירועים עירוניים, ולטעמי יש לה תרומה רבה לתחושת העשייה - היא מעין דבק המאחד בין הגלריות והאמנים שפועלים סביבה.
בניגוד לדיכוטומיה הברורה שמשרטט זלץ בין צ׳לסי לטרייבקה, בין עולם הכסף לעולם האמנות, אצלנו זה שונה בהרבה. מלבד כמה גלריות מסחריות פרופר - שחלקן אף לא נמצא בקרית המלאכה - הרוב פועלות בתווך שבין המסחרי לאלטרנטיווי, בין הבטוח והסחיר לחדשני. יש לכך סיבה עיקרית וקצת מבאסת: מכיוון ששוק האמנות בישראל מת, גם הגלריות המסחריות מרשות לעצמן להציג אמנים פחות מיינסטרימים ותערוכות מגוונות בלי להתייחס מראש רק לשיקולים כלכליים - יקנו לא יקנו.
זלץ מתאר תחושת היי מסויימת מערב הפתיחה, ״באותו יום שישי ראיתי את הרחובות האלה שוב מתעוררים באהבת אמנות, להיטות, חיבור ואנשים שמחפשים אמנות הרחק מהרעש התאגידי. זה היה שוב להיות בעיר ניו יורק״, ומוסיף: ״אלו גלריות עם רצפות עץ, פגמים וטביעות רגליים מצחיקות, שדומות יותר לאופן שבו אמנים יוצרים אמנות יותר מכל אותם אולמות תצוגה מושלמים עם רצפת בטון חלקלקה״.
יש משהו מקסים ומעורר תשוקה באופן שבו זלץ מתאר סצנת אמנות שחוזרת למקורות, לפני שכוחות השוק, האספנים והמגה גלריות השתלטו עליה. זה לא אומר שצריך לחזור אחורה אבל זה אומר שגם אצלנו יש את הטרייבקה המקומית שאפשר לשמוח בה, להמשיך לטפח ולתמוך, לייצר עוד ועוד הזמנות משותפות ולפעול ביחד.