מהנעשה בשטח / דנה גילרמן
האם התאבדות אמנותית היא מעשה אתי?
הסיפור שהעסיק בשבוע האחרון את קהילת האמנות בניו יורק היה היעלמותה של מיצגנית אמריקאית צעירה בשם Ayakamay. הכל החל כשהסטודיו של האמנית פרסם הודעה באינסטגרם על טקס זכרון ותערוכה של האמנית שייערכו ב-5.5., בחלל בגריניץ׳ ווילג, ובסופם יוכל הקהל לקחת עבודות בחינם. הפוסט הסתיים במשפט מיומנה של האמנית: ״מכיוון שהחיים כל כך וירטואליים, בשביל מה אני זקוקה לגוף...?״. האמן ווילארד מורגן, חבר ופטרון של האמנית, רמז בפייסבוק שלו שהאמנית התאבדה אחרי אשפוזה בבית חולים.
מבקרים רבים הגיעו לטקס הזכרון, אך למחרת פורסמה במגזין המקוון ARTNEWS חלופת הודעות בין האמנית המתה כביכול לבין חבר, מה שהעלה ספק רב לגבי נכונות הסיפור והעלה השערה שהכל היה בסופו של דבר פרויקט אמנותי, מהול ביחסי ציבור. התגובות של חבריה הוירטואליים נעו בין שוק לגועל. בינתיים, אגב, אין זכר לאמנית.
בשבוע שעבר התרחש בארצנו סיפור דומה שגם הוא עורר הדים והתרחש בשדה יצירתי אחר - הספרות. בדף הפייסבוק של אדם בשם דניאל מרסר פורסמה ב-12.5 מודעת אבל, מטעם משפחתו, המודיעה כי דניאל איננו. חברי הקהילה שלו היו המומים ונסערים אך יום למחרת הודיע מרסר שהוא חי, שהמודעה פורסמה על ידו כי הוא רצה לזעזע אנשים, כי הוא-עצמו דמות פיקטיבית כחלק מספר שהוא כותב. ״מרסר הוא ראי החברה שלנו: אנחנו נעים בין רשעות ממש לבין חולי נפשי. איבדנו את המוסר, את הגבולות, את המצפן והמצפון. החברה שלנו חולה״, כתב בזעזוע דיוויד מרחב, אחד מחבריו לפייסבוק.
אז אפשר לומר שחלק מזה נועד לייצר יחסי ציבור ופרסום. אך נשאלת השאלה האם זה גם מעשה אמנותי. המעשה של מרסר מזכיר לי כמובן, בהקשר המקומי, את מודעות האבל שפרסם גדעון גכטמן בשנת 75, בעירו ראשון לציון. מה שגרם לאנשים רבים לחשוב שמדובר במוות אמיתי ולתדהמה. Ayakamay פועלת במדיום המיצג, מדיום רדיקלי ופוליטי, שמימיו הראשונים, בסוף שנות השישים, אפשר לאמנים ולאמניות להעלות שאלות אודות הגבול בין החיים לבין מעשה אמנות, אמת ושקר, היה או לא היה. לא מעט מיצגים קיצוניים התקיימו במדיום הזה, הזכורים ביותר הם המיצג של כריס ברדן, שבו ביקש מחבר לירות בו, והיעלמותו של רודולף שוורצקוגלר, שיצר זמן קצר לפני מותו מיצג סירוס עצמי באמצעות תער, דם ותחבושות. המיתוס סיפר ששוורצקוגלר דימם אל מותו. במציאות כנראה הוא החלים מהניתוח, אבל כמה חודשים אחרי כן קפץ מהחלון והתאבד.
ועכשיו, בחיים הוירטואליים, יש אפשרות לאמנים לייצר התאבדות וירטואלית, וחברי הפייסבוק, שהם הצופים החדשים, הם חלק הכרחי במעשה האמנותי. הקהילה שהזדעזעה בזמן אמת מהיריה בברדן או ממעשה הסירוס של שוורצקוגלר, היא עכשיו הקהילה המזועזעת בפייסבוק, שתחושת הקרבה והאמת מתנפצים לה בפרצוף.
גם אם מדובר בפייק ניוז, ובמעשים שגוררים בתגובות קשות ונרגזות, תפקידה של האמנות לשקף מציאות ויותר מכך – להשתמש בה. העבודות האלו משקפות נאמנה את העידן שבו אנו חיים – כולנו באופן כזה או אחר בודים דמויות ברשתות החברתיות, יוצרים חברויות וירטואליות עם אנשים שאין לנו מושג אם הם קיימים או לא. העבודות הללו מחייבות אותנו להתבונן קודם כל במציאות שיצרנו ובה אנחנו פועלים ולשאול האם זו המציאות שאנחנו רוצים לחיות בה.