מהנעשה בשטח / ביקור חולים
לבית החולים ״ביקור חולים״ בירושלים, שבו תוצג מיום שלישי 29.10 התערוכה המרכזית במסגרת פסטיבל מנופים, ״אחות, אחות״, יש היסטוריה ארוכה. תחילתה באמצע המאה ה-19, אז הוקם בית החולים בעיר העתיקה כדי למלא את המחסור בשירותי בריאות עבור היישוב היהודי והמשכה ב-1925 כשהועבר למשכנו הנוכחי ברחוב הנביאים. מאחר שמדובר בבית חולים שלא נהנה מסיוע ממשלתי, נקלעה עמותת ׳ביקור חולים הוספיטל׳, שהפעילה אותו, לקשיים כלכליים, ומסוף שנות השמונים של המאה העשרים צברה חובות. מאז 2004 נעשו ניסיונות שונים למכירת בית החולים על ידי הכונס הרשמי, ובשנת 2007 אושרה מכירתו לאיש העסקים ארקדי גאידמק. במקביל, בדצמבר 2012 הגישה העמותה בקשה לפירוק. בית המשפט אישר את הבקשה, ובעקבות זאת נחתם הסכם מיזוג בין המדינה, עובדי ביקור-חולים ובית החולים שערי-צדק, ורוב המחלקות שפעלו בבית החולים ביקור חולים נסגרו.
בשנת 2015 מכר גאידמק את בית החולים לחברת ׳טעמן נדל"ן׳, וכיום הוא מושכר לבית החולים שערי צדק. החברה מבקשת לשנות את ייעודו של המבנה משימוש ציבורי (בית חולים) לאזור עירוני מעורב שיכלול, בין היתר, בנייני מגורים ואזורי מסחר. מהלך זה כנראה יגרום לסגירתו הסופית של בית החולים שכיום הבניין הראשי שלו נטוש, ובבניין הסמוך (בנין ׳זיו׳), שעדיין נמצא בשימוש, מצויים בעיקר חדרי לידה, פגייה ומחלקת יולדות.
ההיסטוריה הזו משקפת את התהליכים שהתרחשו בשנים האחרונות בישראל: הקפיטליזם הדורסני, תהליכי הפרטה, התנערות המדינה מטיפול באזרחיה והתדרדרות בשירותי הרפואה והרווחה. בנוסף, מכיוון שהתערוכה מוצגת בבית חולים שעיקרו ילודה, היא נוגעת להרף עין גם בקונצנזוס האחרון שנותר במדינת ישראל המתפוררת: הצורך בעשיית עוד ועוד ילדים.
שם התערוכה ״אחות, אחות״ ממחיש את המצב האמביוולנטי העכשווי: מצד אחד קריאה לעזרה, מאידך אין מי שיבוא ויושיע. מכיוון שהעבודות בתערוכה הקבוצתית מוצגות בצד הלא פעיל של בית החולים אפשר לדמיין את ההד המהדהד של הקריאות לעזרה, שנותרות ללא מענה. אין כמו מסדרונות ריקים של בית חולים וציוד רפואי שנותר כתפאורה לתערוכה, ובמיוחד כשיש בה מקבץ עבודות טובות שעוסקות בצדדיו השונים של בית החולים, מחלות, ילודה, חיים ובעיקר מוות. ראוי לציין את ההעמדה המצוינת והמוקפדת של מסכי וידיאו, פסלים ועבודות סאונד, שתורמות לתחושה של שיטוט בעולם נטוש ומנוכר, במסדרונות רפאים, בפגייה מיותמת. כאילו היו שם מאז ומתמיד
בתערוכה מציגים 15 אמנים ואמניות, שלושה מהם בעלי אוריינטציה מובהקת לעולם הרפואה: איה בן רון, שעוסקת כבר שנים בגוף החולה, בחיים ובמוות ובנסיון לייצר בית חולים מרפא, שיסודותיו מוצגים עתה בביאנלה בונציה, גדעון גכטמן שעסק רבות במוות, במחלת הלב המולדת שלו ובמחלת בנו, יותם (גכטמן נפטר ב-2008 ובנו יותם ב-1998), ומיכל היימן שעסקה ועוסקת בעבודותיה, בין היתר, במוסדות רפואת הנפש עם דגש על מקומן של נשים במערכת זו. על אף הנושא האקוטי וחשיבותו הרבה מסתבר, על פי האוצרת רינת אדלשטיין (שאצרה את התערוכה ביחד עם לי היא שולוב), שלא היתה תערוכה קבוצתית שעסקה בנושאים אלו ועד כמה שזה מפתיע, גם אני לא הצלחתי להיזכר.
בין העבודות הבולטות: עבודות וידיאו של יסמין ורדי שצולמו בתא לחץ בתל השומר. הבאסים הבוקעים מרמקול שנמצא בסמוך מרעידים את הפגיה הנטושה שבה הן מוצגות. בסמוך, עבודת וידיאו של הדסה גולדויכט, ששופכת לכיור שוב ושוב חלב אם מיותר שנשאב לבקבוקים במהלך נסיעותיה. בפרוזדור מוצב חלק מהמיצב ״יותם״ של גכטמן שהוצג בעבר במוזיאון הרצליה כאנדרטה לבנו. עבודת וידיאו נוספת המוצגת בפרוזדור היא של שרון בלבן המייצרת אנקדוטות סוריאליסטיות מהיום יום הביתי. באחד החדרים מוצג מיצב של תומר ספיר, מעין שלד גדול מימדים שגדל ומתפשט בחלל וליד עבודת וידיאו גופנית מאוד, לא קלה, של חן כהן, שבה שתי נשים עם הפרעות גוף, מחבקות/מכילות/ומכות זו את זו וזו בזו.
* התערוכה תיפתח בשעה 19:00 במופע ״חילוץ״ של תנועה ציבורית, שיתקיים בחניון בית החולים. תאריך נעילת התערוכה: 27.12. כתובת: שטראוס 6, ירושלים. פרטים נוספים בכתובת: manofim.org