מהנעשה בשטח / היזהרו מחיקויים
כשאני רואה סרטים מהסוג הזה - ״היזהרו מחיקויים״ (שיוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה) - מחצית ממני, כלומר זו שרואה לעתים את עולם האמנות מבחוץ ומשם הוא נראה הרבה פחות טוב - מתעוררת. הצד הזה קורא את עולם האמנות כך: יש את האמנים והיצירה ויש את כל אותם אנשים - סוחרים, גלריסטים אספנים שהפכו אותו למוצר צריכה מטורף, כזה שאין בו כללים וחוקים ואין רגולציה, ואין תקרה למחיר. שם, בעולם הזה, שמרבית האמנים לא נוטלים בו חלק (מלבד אלו שהצליחו להבין את כללי המשחק ולהרוויח והרבה) יש הרבה מאוד אנשים שמתרגמים שמן על קנווס להרבה מאוד כסף. האנשים האלו - בדרך כלל גברים לבנים אבל הפעם מדובר בגברת לבנה - ממצבים את עצמם כמומחים גדולים לכתב יד של אמן, לניתוח של יצירה ובעצם הם החלפנים שמבצעים את ההמרה.
הסרט מספר את סיפורה של הגלריסטית אן פרידמן וגלריה נודלר, הגלריה הותיקה ביותר בניו יורק ואחת החשובות שבהן, שבמשך שנים מכרה 40 ציורים מזויפים של מארק רותקו, ג׳קסון פולוק ורוברט מאדרוול בכ-80 מליון דולר, מבלי שאף אחד יבחין בכך. לא ברור אם ידעה או לא ידעה שהיא מוכרת ציורים מזוייפים: המשפט שהתנהל לאחר שנתבעה על ידי קונה שגילה לבסוף, נקטע רגע לפני שעלתה להעיד בעקבות הסכם חשאי בין הצדדים. מהאופן שבו הסרט מציג את זה נראה שידעה (אם לא זו אפילו שערורייה גדולה יותר).
את היצירות ה׳קאנוניות׳ האלו רכשה פרידמן במשך שנים ובמחירים נמוכים מאוד מאישה לא מוכרת בעולם האמנות בשם גלפירה רוסלס (Glafira Rosales). היצירות הגיעו ללא פרובננס (כלומר, הביוגרפיה שלהן: תיעוד שנוצרו, איפה הוצגו, באיזה קטלוג, מאין הגיעו, מתי נמכרו, מי אישר את מקוריותן וכו׳). היא הסתפקה בסיפור של רוסלס, שהן מגיעות מאוסף של בחור מסתורי שהוריו המסתוריים רכשו את היצירות ישירות מהאמנים והורישו לו בירושה. כדי לייצר פרובננס אמין נהגה פרידמן להביא מומחים שונים לגלריה ולהראות להם כבדרך אגב את הציורים. ברגע שהם אמרו משהו כמו ׳איזה ציור יפה׳ היא ראתה בזה אישור מקוריות (אמנם מומחים אלו לא ידעו כי ברגע זה הם מאשרים ציור שלא התבקשו לאשר אך כמובן שזה מעלה שאלות רבות אודות מומחיותם). אגב, לא רק היא עשתה כסף רב מהמכירות אלא עוד הרבה מאוד אנשים שנמצאים בדרך כלל בין המוכר לקונה: הדילרים, היועצים, המומחים, הסוחרים וכו׳. כולם השתתפו בחגיגה. אף אחד לא הבחין שמשהו לא בסדר.
והאמת, שגם זו עובדה שלא תיאמן בהתחשב בכך שכל הציורים האלו צוירו על ידי סטודנט סיני בשם Pei-Shen Qian שלמד בניו יורק באותה תקופה ונהג למכור ציורים ברחוב. הוא צייר בכל כך הרבה סגנונות והצליח לשטות בכל כך הרבה אנשים וכשהציורים נבדקו סוף סוף על ידי מומחים אפשר היה לראות, למשל, שימוש בצבעים שיצאו לשוק אחרי מותם של האמנים או נתזי צבע שחזרו על עצמם בציורים של אמנים שונים. באחד המקרים הוא אפילו חתם את שמו של פולוק בטעות - הציור הזה, אגב, היה ברשותה של פרידמן עצמה. גם פה לא ברור אם הצייר הסיני, שבינתיים חזר/ברח בחזרה לסין, יצר את הציורים בהזמנה או לא, מה הוא ידע וכמה היה מעורב (אולי הבית שקנה אחר כך יכול לרמז על חלקו בפרשה). בעקבות השערורייה הגלריה נסגרה ב-2011 ופרידמן פתחה מאז גלריה חדשה. המתווכת יצאה ללא עונש אחרי שהודתה כי הציורים היו מזוייפים וכי היא אולצה לעשות זאת על ידי בעל מתעלל שאיים לקחת ממנה את בתה.
מלבד הציורים המזוייפים שהתגלו יש עוד כמה וכמה ציורים מזוייפים שתלויים עדיין בדירות של אנשים עשירים, במחסנים של אספנים ואפילו במוזיאונים. יום יבוא וגם הם יתגלו, או שלא. מה שברור שאין ודאות בשוק הזה למקוריות ולזיוף, המומחים לא ממש מומחים, והעשירים? שימשיכו לשלם עשרות מליוני דולרים על שמן על בד. מגיע להם.