מהנעשה בשטח / דנה גילרמן
איפה כל ה-10 אלף איש שחתמו על עצומה להורדת ציור של בלתוס המוצג במטרופוליטין, ניו יורק, שבו נראית נערה צעירה בתנוחה החושפת את תחתוניה, אך לא חותמים על עצומה יומית נגד פרסומות שבהן נראות אלפי נערות צעירות, וילדות, מעורטלות, בתנוחה המחקה סרטי פורנו.
האם זה ההקשר שבו מוצגת הנערה? הגיוני. אנחנו חולפים עם המבט על פני ההיצע הויזואלי ברחוב, לא בוחנים אותו בדקדקנות, לא חושבים לעצמנו שיש פה משהו לא תקין, שהנערה הזו – שנראית בכיתה ז׳ - כבר חושפת את עצמה כאובייקט מיני שיגרה את הצופה (הילד/גבר) ויהווה מודל לחיקוי (לילדה/אישה) ויגרום לנו לחפש את המראה הזה בכל מוצר – ילדה/נערה/אישה אחרת.
בניגוד למבט המהיר ברחוב, ההתנהלות במרחב המוזיאלי מחייבת הליכה איטית, התבוננות, הרהור. אלה כללי ההתנהגות, אלה הקודים שמרבית האנשים מנסים לעמוד בהם. וכך, הם פוגשים את הציור, ואם מדובר בציור ממש טוב הוא אמור לשקף את החיים ותוך כדי לחשוף דבר מה שאינו נגלה ביומיומיות שלהם, לייצר נקודת מבט אחרת על הטרוויאלי והיומיומי, זה שאנחנו לא מבחינים בו ופתאום – באופן שבו הוא בא לידי ביטוי ביצירה – גורם לנו להבין דבר מה גדול, מזעזע לעתים, על האופן שבו מתנהל העולם שלנו.
כן, אז אחרי שהציור עשה את מה שהיה צריך לעשות, זה הזמן לקחת את העצומה ולשנות בה את מושא ההתנגדות ברשימה כמעט אינסופית הכוללת משרדי פרסום, תכניות טלוויזיה, רשתות אופנה, מעצבים ומעצבות, האם למישהו/י יש את הכוח והעוז לעשות זאת?