מהנעשה בשטח / לצאת מפה
ממש במקרה נתקלתי בתצלום הזה (העליון) שמשך את תשומת לבי. הוא הדהד כתב יד של אמן שמזמן שמתי לב אליו, צח חכמון. התערוכה ״Afterlife״ מוצגת עתה בגלריה LMAK בניו יורק. עדיין לא גלריה של כוכבי האמנות הגדולים אבל בהחלט מהצעירות בעלות החזון והרצון לטפח אמנים/ות שיש להם את זה. מה זה אומר? אנסה להגדיר: יוצרים טוטאליים שיש להם דבר מה מקורי וחשוב לומר, איזו נקודת מבט יוצאת דופן, ואין להם דרך אחרת לומר זאת - מלבד האמנות. כן. זו נראית לי הגדרה טובה. אין צורך בהשראה, או בגאונות. כמובן שיש צורך במחוייבות, בחכמה, במקוריות, בידע, וביכולת לחבר את כל אלו ליצירה אחת מדויקת. המלה מדויקת היא קריטית: הדיוק בחומר, בצבע, בקומפוזיציה, במשמעות. לא להגיד יותר מדי ולא פחות. לשמור על אותו איזון בין החסר לעודף, בין האניגמטיות יתר לעודף מילוליות, מה שמעטים יודעים לעשות.
ויש עוד דבר אחד חשוב: אומץ. לעזוב הכל ולנסוע מכאן להפוך לאמן נודד, ללמוד במקום אחר. רק כך יש אפשרות להתפתח. בארץ החיים קשים מידי לאמנים. חרדת הקיום, הריצות האינסופיות, התביעה למשפחה, הקהילה הקטנה, היעדר האספנים - יותר מדי אתגרים בדרך לאנשהו.
אז צח חכמון בעיני הוא בעצם רק דוגמה לדרכו העתידית של אמן צעיר, מאוד מוכשר, בדרכו להיות אמן בעל משמעות. מיד עם סיום לימודיו בבצלאל ב-2013 הוא הציג בארץ כמה מיצבים נהדרים שנחקקו לי בזכרון: למשל מיצב החניה עם עמדת השומר בבית האמנים בירושלים, מנהרת המזרונים המשומשים במוזיאון חיפה, המיצב-בר האריתראי שפתח ביחד עם ישי שפירא קלטר בדרום תל אביב. עבודות חזקות, שונות, שנחקקו בזכרון. אני לא היחידה ששמתי לב אליו, ודי מהר הוא הפך לאמן מבוקש בתערוכות. יחד עם זאת החיזור המחניף הזה לא עצר אותו פה - מה שקורה להרבה - ושלוש שנים לאחר שסיים את לימודיו בבצלאל, נסע ללימודים בהאנטר קולג׳, בניו יורק.
אז עכשיו יש לו תערוכת יחיד שמזכירה/לא מזכירה את העבודות שהובילו אותו לשם. עדיין עיסוק בארכיטקטורה, בגבולות, בחומרים ובחיבורים שמנתקים מהקשר, אך בחומרים נקיים ומושגיים יותר, מנותקים מעט ממקום - דבר שהיה מרכזי מאוד בעבודותיו. יש לי תחושה שעוד נשמע הרבה על חכמון, ונראה לי שהסיפור הקטן הזה יכול להיות השראה לכל אותם בוגרים/ות צעירים/ות שמתלבטים מה לעשות עם סיום לימודיהם.