מהנעשה בשטח / דנה גילרמן 21/6/17
תשלום תמורת תצוגה
בשבוע האחרון געשה הרשת בעקבות שני קולות קוראים שהציעו לאמנים להציג בתערוכות תמורת כסף. ראשית, לא הבנתי על מה הצעקה. כלומר, עולם כמנהגו נוהג, הקולות הקוראים מהסוג הזה אינם מופנים לאמנים מהשורה הראשונה – שלהם תמיד יש איפה להציג ולא תמורת כסף – אלא לאלו שרוצים בכל מחיר להציג ואין להם כניסה לשדה האמנות המוכר. אלו ישלמו 1200 שקל בשמחה רק כדי לחשוף את עבודתם לקהל גדול יותר מבני משפחתם, גם אם זה בהיכל האמנויות במודיעין או ברעננה.
הקול הקורא הזה מציג את המסחרה העצומה המתקיימת כבר שנים במעגל האמנות הרחב יותר נקרא לו, זה שכולל מאות אמנים ואמניות שהגיעו ליצירה מאוחר יותר, או בדרכים הפחות שגרתיות (מסלול האקדמיה והכניסה לגלריות). הרבה מהם באמת לא מכירים היטב את שפת האמנות העכשווית ועבודתם לא מאוד מעניינת, אולם גם המוכשרים מביניהם לא יכולים לעבור את מחסום הכניסה השמור היטב של שדה האמנות העכשווי. במקום הזה נכנסים אותם אוצרים / מתווכים שגם הם רוצים להתפרנס ויש להם גישה לכל חללי ההשכרה למיניהם והיכלי האמנויות הפזורים ברחבי הארץ. ברור שבעולם מתוקן וכו׳ וכו׳ הדברים היו צריכים להתנהל אחרת אבל בסופו של דבר, וביחס לסוגי ניצול אחרים המתקיימים בעולם האמנות (באופן מתוחכם הרבה יותר), אני לא רואה פה שערורייה אולי אפילו להיפך. הכל מתנהל בשקיפות ושני הצדדים זוכים.
