לא דגל
מילים: מתי משיק דיבור לדבר? מתי מילים אינן רק קונוונציה שרירותית אלא הן משיקות לדברים עצמם? פעם אחרת נדבר על אונומטופיאה (מילה שצלילה מחקה את מובנה בעולם). הפעם נדבר על הנס ועל האות של המסמן-מסומן.
השקה כזו יכולה להתקיים למשל כאשר אנחנו מזהים את האטימולוגיה או את הגלגול המטאפורי שעשתה מילה מדבר בעולם. המילה 'חוק' למשל, התגלגלה בתהליך מטאפורי משפה ש'נחקקה' באבן. ו'לחקוק' באבן אולי נולד מהצליל 'חק-חק-חק-חק' שמחקה את מה ששומעים כשעובדים עם מפסלת באבן. או למשל המילה 'דגל'. המקור המוקדם של השורש ד.ג.ל הוא מן שפה האשורית ובמשמעות של 'מבט'. השימוש המוקדם של 'דגל' בעברית מופיע במקרא ובמגילות מדבר יהודה ומובנו 'קבוצת לוחמים'. ואמנם, הדגלים הראשונים התנופפו (או הנסים הראשונים התנוססו) בראשי תרנים בשדות קרב, ושימשו לתקשורת באמצעות מה שניתן להתבונן בו ממרחק: לסימון, לאיתות, לתיאום, לזיהוי ולהעברת פקודות.
באופן דומה פועלים תמרורים מסוימים. אי אפשר לטעות ולהבין את ההיפך ממה שמסמנת הפיקטוגרמה (סימן תמונתי הנחזה ומובן באחת) של כף היד הפרוסה ומסמנת 'עצור'. הפיקטוגרמה אינה תלוית תרבות. גם דגל מתנפנף אינו צריך את המילה 'דגל' כדי לסמן או לייצג אותו. דגל הוא דגל. סימנו הוא מה שהוא. הוא פשוט נמצא שם, מושפל או מתנופף, מראה את עצמו - ואתה מצביע עליו ומזהה: 'זה זה'. דגל הוא דגל, ואינו נזקק לתיווך.
תמונה: ומה אנחנו רואים בתצלום? נדמה לכם שזה דגל, אבל זה לא. זה לא-דגל. זה רק הכחול שנשאר מהדגל שהיה. הלבן סביבו התבלה כי ללבן לא הזריקו פיגמנטים של צבע, ולפיגמנטים שרשרת פולימרים יותר סבוכה, ועל כן יציבה. את המגן-דוד הזה, שנותר מהדגל שהיה, מצאתי בערמת פסולת שטאטא מנקה רחובות על מדרכה. לא מעט לא-דגלים כאלה, שהלבן שלהם בלוי ומחורץ, שנשארו פחות מחצי יריעת הדגל השלם, מתנוססים בכל מני מקומות. שומעים את הרוח המפתלת אותם וקורעת בהם חריצים. ולמרות שאינם דגלים - עדיין ככאלה אנחנו מזהים אותם.
מורן שוב היא אוצרת ההקמה של בית לעברית, ראשון לציון - מרכז לעברית כשפה וכתרבות