מין היסוד / דנה גילרמן
מה עומד מאחורי גלריה חדשה לאמנות נשים? פמיניזם או גימיק שיווקי?
האם נכון לפתוח גלריה רק לאמניות? התשובה היא כן. למרות ריבוי היוצרות המצוינות, עדיין קיימת אפליה מגדרית בתחום הזה בארץ ובעולם. אפשר לראות זאת במיעוט התצוגות של נשים במוזיאונים החשובים וכן במחירים הנמוכים שלהן זוכות יצירותיהן ביחס לעבודות של גברים. האם גלריה ארטמיסיה שנפתחה לאחרונה בשכונת פלורנטין בתל־אביב תחת הכותרת "גלריה לאמנות נשים" ממלאת את המשימה שלקחה על עצמה? לטעמי לא מספיק.
ההצהרה על פתיחת גלריה לנשים היא התחייבות. פוליטית, חברתית, פמיניסטית. נכון שהחלל החדש, מעצם הגדרתו כחלל נשי, נותן במה רק לאמניות והתערוכה עוסקת במרחב הפרטי מול המרחב הציבורי, נושא שמעסיק רבות את הפמיניזם, אך נדמה שאין בבחירת העבודות דבר שמחויב באמת לרעיון - לתכנים ולמהות האידאולוגית הכרוכים בהצהרה שכזו. במקום זה, ארטמיסיה היא דוגמה מעניינת לכך שהמושג פמיניזם הפך לכלי שיווקי - ובמקרה הזה דרך לשווק חנות חדשה לממכר אמנות. הגלריה הגדירה את אופן התצוגה בה כסלוני, כלומר תלייה חופשית יותר, פחות רשמית ונוקשה.
תלייה כזאת הייתה נהוגה בבתי האספנים הגדולים עוד לפני עידן המוזיאונים, המשיכה בתערוכות סלון ידועות בתחילת המאה ה־20 וחזרה להתקיים בעשורים האחרונים. התצוגה הסלונית אמורה ליצור דיאלוג מעניין בין העבודות, בנושאים, בתכנים, בדימויים. זה לא קורה בארטמיסיה, שהיא יותר בזאר מסלון. העבודות המוצגות בה נראות כאוסף מקרי, ולצד פרטיהן מופיע מחירן.
כלומר, המטרה ברורה: למכור. חלק מהיצירות טובות ואחרות פחות. קשת הנושאים שלהן רחבה, וכך גם הסגנונות. יש בה נוכחות לעשרות אמניות ישראליות מוכרות, מאביבה אורי (שלצד עבודה שלה נכתב שהיא מ־2013, אורי נפטרה ב־1989), לאה ניקל ורות שלוס, דרך חנה סהר, ג'ניפר אבסירה, רקפת וינר עומר, יערה אורן ואילת כרמי ועד חן שיש ומאיה אטון. כמה מהיצירות המוצעות למכירה בארטמיסיה שייכות לגלריות אחרות. כך למשל העבודות של אורי ושיש, שמקורן בגלריה גורדון, ואלה של ניקל ואטון מגלריה גבעון. יש משהו נחמד בשיתוף פעולה כזה, שמעיד על שינוי בתפיסה של הגלריות בכלל. אלה כבר לא מתנשאות על מיזמים כאלה ולא רואות בהם איום או תחרות, אלא אפשרות להרחבה של מעגל הקונים.
המדור התפרסם לראשונה ב-7 לילות, ידיעות אחרונות