מיתולוגיה משלה / קרן ענבי
מסתורין ותקוות ברטרוספקטיבה של אמנית ההדפס הקובנית בלקיס איון, מוזיאון דל בריו, ניו יורק
ב- 16 ליוני השנה ביטל הנשיא דונלד טראמפ את הסכם הפשרת היחסים בין ארה"ב לקובה אותו קבע ממשל אובמה לאחר כ-54 שנים של עוינות בין שתי המדינות. בכך הגביל טראמפ שוב את התיירות והמסחר אל המדינה הלטינית שנותרה בין המדינות הקומוניסטיות האחרונות בעולם. שלושה ימים לפני כן נפתחה במוזיאון דל בריו בניו יורק רטרוספקטיבה לאמנית ההדפס הקובנית בלקיס איון
(Belkis Ayón, נ. 1967, הוואנה, קובה). תערוכה שבעצם קיומה מסמלת ומזכירה לנו את הנורמליזציה הזמנית ששררה בין שתי המדינות בזכות ממשל אובמה ושאפשרה לעבודות הללו להגיע לארה"ב.
גם יצירותיה של איון עוסקות בדרמות אנושיות ודורשות מאתנו להתבונן בעצמנו ובדרך שבה אנו תופסים אחרים. המשמעות של שם התערוכה Nkame בשפת האבקואה (Abakua) היא לשבח, לברך, להצדיע. התערוכה מבקשת להוכיח את האוניברסליות של עבודותיה שעוסקות בטבע של המין האנושי ולהציג את הדיאלוג הלא מפוענח בין חייה לאמנותה.
הטכניקה המרכזית בה יצרה איון הייתה הדפס קולוגרף. סוג של הדפס בלט שבו יוצרים מצע קשיח על ידי הדבקה של חומרים ואובייקטים שונים על לוח אותו מכסים בדיו ומעבירים במכבש. איון שיכללה את הטכניקה הזאת לאיכות שגורמת לעבודותיה במבט ראשון להיתפס כציורים. עושר של ניואנסים הבא לידי ביטוי בדגמים, מרקמים וגוונים אינסופיים של אפורים ושחורים, הסקאלה הצבעונית העיקרית בה פעלה איון, כשהיא פורסת את המונוכרומטיות הזאת כמניפה רחבה של טונים ודגמים. בסרטון וידאו המוצג בתערוכה היא מצולמת עובדת בסטודיו, מדגימה את תהליכי עבודתה ואת האופן שבו היא מייצרת משטח אחד גדול מכמה חלקים שכל אחד הודפס בנפרד. בכך יצירותיה מתפקדות כציור קיר או כאלמנט ארכיטקטוני בחלל שמתכתב עם צורות תצוגה של אמנות לטינית מסורתית.
איון השאירה אחריה גוף עבודות משמעותי וחשוב עבור תולדות ההדפס העכשווי, היא הייתה מורה מוערכת ואידיאליסטית וראתה עצמה כמנהיגה שמגשרת בין דורות שונים של אמנות. בשנות ה-90, כנגד כל הסיכויים, היא צמחה להיות אישה-אמנית בינלאומית שחיה ויוצרת במדינה קומוניסטית. הקריירה האמנותית שלה הייתה יוצאת דופן גם בגלל העובדה שבחרה להתמקד בעבודותיה במורשת של האבקואה - קבוצה שמוגדרת בין דת לכת המיועדת לגברים בלבד שמוצאם בעבדים שהגיעו לקובה מניגריה וקמרון. הקבוצה הוקמה בשנת 1836 לערך ומתפקדת גם כיום בערים שונות בקובה ואף מחוצה לה כאגודת אחווה סודית אפרו-קובאנית גברית. למרות העובדה שהם אינם מקבלים נשים כחברות, הדמות הראשית במיתולוגיה ובטקסים של האבקואה היא אישה בשם סיקאן Sika'n שסופה הטראגי להיות מוקרבת.
איון יצרה גרסה עכשווית משלה למיתוס המרכזי של האבקואה, העובדה שלאבקואה מסורת עשירה ווקאלית ומילולית אך מצומצמת ויזואלית, אפשרה לה את ההזדמנות להמציא וליצור מצבים ויזואליים משלה. בולטים בהם שליטה וכוחנות והם ממוקמים בתוך עולם גברי, אך אישה תופסת בהם את התפקיד המרכזי. כמו למשל ביצירה 'The Supper', גרסה לסעודה האחרונה שאת מקומו של ישו תופסת סיקאן. איון ציינה במהלך חייה שהיא מזדהה עם דמותה של סיקאן שנמצאת ברוב יצירותיה בתפקידים רבים. גופה משולב בגוף של חיות הלקוחות מהריטואלים של האבקואה כמו: דג, נחש, עז ותרנגול. עורה כקשקשי דג - דגם ורעיון שטכניקת הקולוגרף משרתת היטב.
דמויותיה של איון נמצאות תמיד במקומות אקסטריטוריאליים, ללא תווי פנים ועיניהן בוהות. הן לא מזוהות ובכך משאירות לצופה מרחב להתייחסות רב תרבותית.
בנוסף לאבקואה איון מערבת בעבודותיה עוד מיתולוגיות קובניות עם סמלים מתרבויות אפריקאיות שונות, סכמות נוצריות ונושאים טיפוסיים שהיו רלוונטיים לנשים קובניות שחורות בסוף המאה העשרים. נראה שקריאה מעמיקה של עבודותיה מצריכה כלים אתנוגרפיים וידע שקיים בקרב שכבת הגברים הבכירה באחוות האבקואה, שלהם עיקר הידע וההסמכה לפרש את סמלי המיתולוגיה ובכך להפרידם מפרשנותה האמנותית של איון.
בעבודותיה האחרונות חל צמצום והן מתאפיינות בהדפס של עיגול בודד שנראות בו דמויות ספק צפות, ספק טובעות בתוך סבך של מרקמים האופייני ליצירתה.
זה אינו מספיק להעריץ את היופי הנדיר של עבודותיה ואת שלמות הטכניקה של הדפסיה, הכרחי להבין את המשמעויות של השיח התרבותי והחברתי הרחב שביטאה, על מנת שלא ליפול למלכודות סטריאוטיפיות שאנחנו מכירים של אמנות אפריקאית ואפרו-קובנית.
הגדולה של יצירתה נעוצה בעובדה שהייתה אישה חלוצה בזמנה. עבודתה עוסקת באופן ייחודי במה שהיא ובני דורה חוו ומעבירה מסר מורכב של מסתוריות שנוגעת בצד האפל של החיים לצד יופי גדול שמסמל חיוניות ותקווה לאנשים. המורכבות המסובכת של החיים בקובה משתקפת גם בהיבטים הסותרים שבין האמנות שלה והתפתחותה כאמנית לבין גורלה. איון יצרה אגדות בדומה לסופם של חייה הקצרים שהפך לתעלומה. בבוקר יום שבת ה-11 לספטמבר 1999 בשכונת אלאמר שבהוואנה, קובה, התאבדה בלקיס איון, כשהיא רק בת 32.
______________________________
צילומים: קרן ענבי
Nkame, מוזיאון דל בריו, ניו יורק, נעילה: 5 לנובמבר, 2017