מכחול המנצחים / גלעד מלצר
לרגע הם עמדו בראש הפירמידה. רגע קצר, רגע ארוך, בזכות בחירות, זכויות שעוברות בירושה, מהפכה או ניצחון בקרב, האנשים האלה עמדו בראש אומה או אימפריה. שמם נחרט בתודעה ונכתב בספרים, לטוב, ובמקרים רבים לרע.
ומסתבר שבמעט הפנאי שהיה להם, מטרדות ניהול המדינה, בחישות פוליטיות, אינטריגות חצר, מחויבויות טקסיות ודיפלומטיות, הם אהבו לצייר.
אז לקראת השוב-בחירות, ספיישל-לא-פוליטי על מנהיגים ופוליטיקאים שביד אחת אחזו בחרב או במיקרופון, ובשנייה, מכחול.
ארבעה נשיאים אמריקאים בילו מספיק זמן ליד כן ציור או מעל מחברת רישומים על מנת שיזכרו זאת לפחות כתחביב מרכזי שלהם. הראשון היה יוליסס גראנט שישב בבית הלבן בין 1869-77, הרבה בזכות היותו המצביא המנצח של מלחמת האזרחים העקובה מדם שהסתיימה כמה שנים קודם לכן.
גרנט החל מצייר כבר כשהיה צוער במכללה לקצינים בווסט פוינט בשנת 1840 ולמעשה לא הפסיק לצייר עד זקנתו. הוא התגאה בפני יועציו הקרובים ולא פעם התלונן שאין לו מספיק זמן "למשהו אמנותי, יצירתי". מרבית עבודותיו היו אקוורלים על ניירות, ובנמצא כיום, באוספים פרטיים ובמספר מוזיאונים, גם רישומים שלו, של נופים, חיות בר ברחבי המערב שם שירת זמן רב, וטיפוסים מקומיים, אינדיאנים ומתיישבים לבנים אותם פגש במשך השנים. דווקא את המלחמה שהביאה לו תהילת עולם כמצביא, לא צייר.
גם הנשיא הבא שהתלכלך בצבעים היה בעברו גנרל, דוויט אייזנהאוור (1953-61 כנשיא), שהוביל את הכוחות האמריקאים באירופה במלחמת העולם הראשונה. אחרי גולף, ציור, דווקא בשמן, היה התחביב המרכזי שלו. כנשיא אוניברסיטת קולומביה בניו יורק מ-1953 ועד שנבחר לבית הלבן, אייק, כפי שכינו אותו, החל מתעניין בציור ואף לקח שיעורים פרטיים. הוא הותיר אחריו כמאתיים ציורי שמן, בעיקר של נופים, אבל גם דיוקנאות של בני משפחה, ושל דמויות היסטוריות וביניהן לינקולן, וואשינגטון, ועמיתו, מפקד הכוחות הבריטיים, פילדמארשל מונטגומרי. טעמו באמנות הדהד את תפיסת העולם השמרנית שלו, וכשנשאל לגבי האמנות המופשטת שהיתה אז בשיאה אמר שהיא נראית כמו "חתיכת בד שמשאית עם צבעים שונים דרסה". במערכה מול הגרמנים הוא הצליח יותר, יש לציין.
הנשיא הבא לא הגיע לבית הלבן ולבדי הציור משדות הקרב אלא משדות הבוטנים של ג'ורג'יה. ג'ימי קארטר (1977-81) זכור לטוב כמי ש"ארז" ואירח את החתימה על הסכם השלום ההיסטורי בין ישראל למצריים. קארטר ששירת רק קדנציה אחת, היה צעיר יחסית (57) כשהובס על ידי רונלד רייגן, מה שהותיר לו הרבה פנאי לתחביבים וביניהם קריאה וגם כתיבת שירה, רוקנ'רול (היה חבר של אלביס), דייג בנהרות, נגרות, וטניס, ולא מעט ציור. העבודות שלו גורפות לא מעט כסף, ובשנת 2012 ציור שלו נמכר ברבע מליון דולר, אותם הוא תרם ל"מרכז קארטר למניעת ופתרון קונפליקטים בינלאומיים". אחרי שבשנה שעברה ציור שיוחס לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין נמכר ב - 1.1 מליון דולר (פוטין מכחיש שהוא הצייר וטוען שמדובר בתעלול), התבדחו שהמלחמה הקרה הבאה בין רוסיה לארצות הברית תהיה בבתי המכירות הפומביות.
אחרון הנשיאים האמריקאים, נכון לעכשיו, שמגלה נטיות אמנותיות, הוא ג'ורג' וו. בוש (הבן, 2001-09). בוש הבן התחבר לצד היצירתי שלו כשסיים את תפקידו, וגם הוא הלך ישר לכיתה המתקדמת של ציור בשמן. הז'אנר החביב עליו הוא דיוקנאות, בעיקר של מנהיגים מהתקופה האחרונה, וגם של חיילים שעל שליחתם לאזורי הקרבות באפגניסטן ובעיראק הוא פקד. לאור העובדה שהוא נחשב אחד הנשיאים הגרועים בהיסטוריה האמריקאית, ולאור איכות הציורים, קשה להחליט באיזה קריירה הצטיין יותר.
בבריטניה, לבית המלוכה כבר מזמן תפקיד סמלי, ולא מעורבות ישירה בביצה הפוליטית, וזמנם בידם, מה שמאפשר לידם להיות חופשייה לצייר. למשל המלכה ויקטוריה אהבה לבלות ברישום. אלבום רישומים אינטימי שבו תיארה סצנות מחיי החצר בשנות הארבעים של המאה ה-18 פורסם לאחרונה, ואפשר לראות שלפחות בכל הנוגע לרישום, להוד מלכותה היתה הבנה בפרופורציות. כפי שמגלה הסרט התיעודי Royal Paintbox (קופסת הצבעים המלכותית, 2013), ציור תפס מקום מרכזי בשעות הפנאי של בית ווינזור, וגם הנסיך צ'ארלס מבלה הרבה ליד כן הציור.
גם המנהיג הבריטי הכי מפורסם במאה ה-20, ווינסטון צ'רצ'יל צייר הרבה. למעשה, הוא זה שהציע לגנרל אייזנהאוור לנסות את כוחו בתחום, וגם הנשיא בוש ציין אותו כהשפעה גדולה על החלטתו לצייר, ויש שיאמרו חבל שלא למד גם תחומים אחרים ממנו. בגיל 40, אחרי התבוסה הבריטית בקרב גליפולי ב-1915, צ'רצ'יל שהיה אז שר הצי התפטר והיה בדיכאון. "הציור הושיע אותי", הוא כתב בספר שפרסם כעבור חמש שנים, Painting as a Pastime (ציור כתחביב). מוזר, כי דווקא הוא היה גם הצייר הכי עקבי מכל החבורה, וגם, לדעת רוב המומחים, הצייר המוכשר מבין הפוליטיקאים. הוא צייר בטבע, בעיקר נופים ונופי-ים, אבל גם טבע-דומם ודיוקנאות. לאורך כל חייו הסוערים, מי שיוביל את בריטניה בשעתה הקשה ביותר, במלחמת העולם השניה, המשיך להירגע בסטודיו הגדול שלו שם גם אירח מנהיגים לשיחות, סיגרים וכוס משקה. הוא הושפע רבות מהאימפרסיוניסטים הצרפתים ומהרומנטיקנים האנגלים והגרמנים, וכיום ציוריו נמכרים במאות אלפי דולרים. נתניהו טוען שצ'רצ'יל הוא אחד המנהיגים המשפיעים עליו, לא נותר לעולם האמנות הישראלי אלא לחכות ליום שבו בעקבות המנטור שלו יאחז במכחול.
המקרה של ראש ממשלת אלבניה, אדי ראמה, ייחודי. הוא היה קודם כל אמן, ורק אחר כך פוליטיקאי, ולמעשה כראש עיריית הבירה טיראנה, רתם את יכולותיו ואת האבחנות האסתטיות שלו במאמץ להפיח חיים וצבע בעיר האפרורית. ראמה המכהן כראש ממשלה מ-2013, היה גם כדורסלן בעברו ואף שיחק בנבחרת אלבניה. הוא למד בבית ספר לאמנויות בתיכון, וגם באקדמיה של טיראנה, שם כשהפך למורה, לימד בין היתר את הכוכב האלבני אנרי סאלה שהציג לפני מספר שנים בישראל. השניים הציגו ביחד ברחבי העולם. ראמה מצייר בשלושה פורמטים שונים: על דפי יומן, על טפטים, ועל בניינים. בשניים הראשונים הוא משלב בדחיסות אלמנטים מעולם החי והצומח עם צורות הנדסיות ומבנים ארכיטקטוניים, ואילו באחרון, הקירות החיצוניים של הבניינים – לפעמים על בניין ספציפי, ולפעמים בין בניינים שונים – יוצר מפגשים הרמוניים של מרובעים צבעוניים.
ולסיום, גם רודנים אוהבים לצייר. אין צורך להרחיב יותר מדי על השאיפה המוקדמת של אדולף היטלר להיות אמן, ועל כך שהאקדמיה של וינה דחתה את בקשתו להתקבל ללימודים פעמיים, בשנת 1907-08. הוא המשיך לצייר עד שגוייס למלחמת העולם הראשונה, תוך שהוא סופג את האווירה האנטישמית-לאומנית הרעילה שפשתה בבירת האימפריה הקורסת, ומפתח איבה חולנית לזרים, בעיקר ליהודים, ולאמנות ולאמנים מודרניים, אותם כינה מנוונים. כשהפך לקנצלר-פיהרר, טיהור עולם האמנות מהדגנרטים המודרניסטים היתה אחת המשימות הראשונות שלו.
אבל מסתבר שעוד מנהיג פאשיסט אהב להירגע בעזרת ציור. על פי פרנסיסקו פרנקו הצעיר, נכדו של הגנרליסימו פרנקו שמשל בספרד מסיום מלחמת האזרחים ב-1939 ועד מותו ב-1975, סבו נהג להסתגר בלשכה שלו כשהרגיש לחוץ, ולצייר. בספר שפרסם עליו הוא כותב, "הוא נהג להסתגר אחרי ארוחת ערב. הוא היה רשם מצוין. הוא לא היה צייר גדול, אבל הציורים שלו הפגינו יכולות ריאליסטיות שמרבית הציירים החובבים לא מסוגלים להגיע אליהן".
סביר שיצירותיו של פרנקו – שמדי פעם צצות במכירות פומביות ונמכרות, ככל הנראה, לשומרי זכרו – לא יתלו במוזיאונים המהוללים של מדריד, הפראדו הריינה סופיה, לצד גויה, ואלסקז, אל גרקו, מירו, פיקאסו... אבל בטוח, שכמו שאר המנהיגים-ציירים, הוא את חותמו השאיר.