מסורת וחדשנות בתערוכת הארמורי / קרן ענבי
שבוע אמנות הארמורי בניו יורק, אחד מאירועי האמנות הגדולים בעולם, החל למעשה ב- 1995 כאירוע אמנות אלטרנטיבי שבו התאספו דילרים צעירים מאזור הדאון טאון של ניו יורק ב- Gramercy Park Hotel. בשנים עברו הציג הארמורי שתי תערוכות נפרדות, האחת שמוקדשת לאמנות מודרנית של המאה ה-20, והשנייה לאמנות עכשווית. ביריד שהתקיים לאחרונה (בין7-13.3) שולבו המודרנית והעכשווית יחדיו בתצוגה שבה השתתפו מעל מאתיים גלריות משלושים מדינות. התצוגה רבת ההיקף אפשרה התבוננות וחשיבה רחבה תוך יצירת הקשרים בין מסורת לחדשנות - תפיסה המופיעה גם ברבות מהעבודות העכשוויות המוצגות השנה, ובאה לידי ביטוי בעיקר בבחירת הנושאים המסורתיים כמו דיוקן, נוף או מקום. יתכן וזוהי תגובה אמנותית לתקופה התזזיתית הפוליטית והחברתית בה אנו נמצאים. לרוב האמנות מנסה להגיב למציאות וכאשר המציאות מהירה ומסובכת, באופן טבעי ההליכה היא אל מקומות ונושאים מוכרים, המבוססים היטב בתוך הקאנון האמנותי.
בהקדמה לספרו 'פורטרטים, ג'ון ברגר על אמנים', שפורסם ב- 2015 (אחריו פורסם 'נופים' ב- 2016 שהיה ספרו האחרון לפני מותו ב- 2017) ברגר כותב שהחליט שהרפרודוקציות של יצירות האמנות המופיעות בספר (עמ׳ 512) יודפסו כולן בשחור לבן. הוא מנמק את החלטתו בכך שלדעתו הצבע המבריק של הרפרודוקציות בעולם הצרכני של היום נוטה לצמצם את מה שליצירות האמנות יש להציג לכדי פריטים שנראים כלקוחים מחוברת יוקרה למיליונרים, בעוד שרפרודוקציות בשחור לבן הן תזכירים פשוטים. בהמשך לתפיסה זו אני מוצאת שאחד האמנים שהשימוש בצבע ביצירותיו גורם להן להיות פתייניות בניגוד למושאי הציור הרגילים שלו הוא קהינדה ויילי (Kehinde Wiley, נ.1977, קליפורניה) שמציג בתערוכת הארמורי פורטרט חדש מ- 2018 האופייני לסגנונו.
ויילי יצר היסטוריה במהלך החודש שעבר, בכך שהפך לאמן האפרו-אמריקאי הראשון שנבחר לצייר דיוקן נשיאותי. הנשיא לשעבר ברק אובמה בחר בויילי לצייר את דיוקנו שמוצג החל מהחודש שעבר בגלריה הלאומית לדיוקנאות בוושינגטון, לצד דיוקנאותיהם של מנהיגים אחרים.
ויילי הוא אמן פופלארי, כוכב מכירות ידוע, בעיקר בשל דיוקנאותיו שמשלבים מונומנטליות, הקשרים לתולדות האמנות ונושאים חברתיים. הוא מגייס אנשים צעירים מהרחוב בהארלם ומעצב אותם בציוריו כבני מלוכה אירופאית. סגננו שניתן לזהותו בקלות איפשר לו הישגים נדירים ושיתופי פעולה עם כוכבי קולנוע וכדורגל ובמקביל לפתח קרירה אמנותית מרשימה במוזיאונים המובילים בארה"ב. ב- 2012 הוא אף הציג במוזיאון היהודי בניו יורק, תערוכת יחיד שנקראה: The World Stage: Israel, שכללה סדרת פורטרטים מרהיבים של גברים צעירים ישראליים מקשת מגוונת של דתות וזהויות. לכל אחת מהדמויות הוא יצר רקע ייחודי בהשפעת טקסטיל ומגזרות נייר יהודיות מסורתיות מאוסף המוזיאון.
כריסטופר רוקהבלה (Christoph Ruckhaeberle) (נ. 1972, גרמניה) שהציג ביריד הוולטה, המוצג במקביל לארמורי, הוא אחד הציירים המרתקים בעיני הפועלים בשנים האחרונות. את עבודותיו ראיתי בפעם הראשונה ב- 2008 בתערוכת יחיד בגלריה זומר בתל אביב, וכבר אז הוקסמתי מדמויותיו נוטפות הערס ומהגישה המרובדת שלו למדיום הציור. הוא חבר בקבוצת אמני ה-New Leipzig School, ובציוריו הוא מנהל דיאלוג רב כיווני עם סגנונות של ריאליזם סוציאליסטי, אקספרסיוניזם גרמני, קוביזם, פופ ואמנות עממית. ציוריו הפיגורטיביים מאופיינים בצבעים צורמים, צורות זוויתיות ודגמים מומצאים. דמויותיו, המוצגות בפוזות משתנות, מעוצבות בנוקשות ונעות על הציר שבין הריאליסטי למופרך. הדמויות הנשיות שהציג ביריד מתכתבות בעיקר עם פסלים ומסכות ונראות כלקוחות מטקסים עכשוויים. למרות שעיצב בעצמו את הדגמים המשתלטים על קירות התערוכה, לטעמי הם מיותרים ומחלישים מכוחם של הציורים החריפים.
עוד בין הדיוקנאות הגודשים את היריד בולטים אלו של האמנים הוותיקים: טוני אורסלר בעבודה חדשה מ-2018, המשלבת וידאו על מצע ציורי, וויליאם קנטרידג' בעבודות של ראשי מגזרות מתכת מ-2016 ואלכס כץ עם
Coca-Cola Girl, ו- Nicole , מ- 2017, ו- 2018. מרגש תמיד לראות את פעילותם העקבית והחיונית של אמנים קאנונים אלו. ויק מוניז מציג עבודה חדשה המבוססת על ציור של האמנית הברזילאית המודרניסטית הגדולה טרסילה דו אמראל (Tarsila do Amaral ,1886–1973), שתערוכת היחיד שלה 'ממציאה את האמנות המודרנית' מוצגת בימים אלו במומה.
בגוף העבודות המרשים של צמד התאומים הזהים The Oakes Twins (נ. 1982, קולורדו), שחלקו הוצג עד לאחרונה בגלריה של הספרייה הציבורית במנהטן, ניתן לראות ציורי נופים שמתכתבים עם צילום ופיסול. הם מציירים על מצעים קעורים ומתחקים אחר דימוי צילומי באמצעות מצלמת קמרה אובסקורה שהם בונים בעצמם. בעבודותיהם הם בוחנים הצטלבויות בין מדיומים אמנותיים מסורתיים באמצעות הקשר שבין אמנות למתמטיקה.
את הרעיון של קריסת הטבע על ידי המדע או התעשייה ממשיכה עבודתו המסקרנת של רוקסי פיין (Roxy Paine, נ. 1966, ניו יורק) שהציג גם בגלריה שלוש בישראל. בעבודתו 'ישיבה' מ- 2016 הוא מתאר סוג של בנאליות באמצעות מודל מיניאטורי של חדר ישיבות משרדי, בטכניקה שמשלבת תפיסות תלת ממדיות ודו ממדיות בו זמנית, ובכך הוא מייצר קסם ואשליה. הניגודיות של הנושא האפור המתואר לבין הקסם שיוצרת עבודתו מסמלת את התחושה האמביוולנטית הנוצרת באירועי אמנות מעין אלו ומזכירה את הכוחות המנוגדים שלעיתים מפעילים אותם.
צילומים: קרן ענבי