משחקים בדאדא / דנה גילרמן 15/3/16
פרובוקציות, שחיטת פרות קדושות ופחד מסתימת פיות. התערוכה "תגידי, זו אמנות?" מציינת 100 שנים לדאדא בתזמון מדויק
(פורסם לראשונה ב-7 לילות)
״אני מחפשת בן זוג שרוצה להיות אב שכול, כי שָכּוּל זה קוּל", אומרת נטלי כהן וקסברג בסרטון "אהבה שכולה (יום הזיכרון)", שמוצג בתערוכה הקבוצתית "תגידי, זה אמנות?" במוזיאון ינקו דאדא. בסרט, המזכיר פורמט של סרטי היכרויות, מציגה את עצמה וקסברג כנערה בת 18 המחפשת שידוך. "כמו כל נערה בישראל החלום הכי גדול שלי זה להיות אם שכולה ואני מאוד מקווה למצוא את האחד שיסכים לעשות אתי ילד כדי לשכול אותו", היא אומרת. "יש עדיפות לגברים בקבע, כדי שאם חס וחלילה אני לא אצליח להיות אם שכולה אז לפחות אלמנה שכולה, ואם שניהם יחד אז זה יהיה מה זה מגניב ..."
זה לא חומר הנפץ היחיד בתערוכה "תגידי, זה אמנות?" המציינת 100 שנים להולדת התנועה המהפכנית דאדא, שקמה בציריך בין שתי מלחמות עולם ומטרתה היתה לזעזע את הקהל כדי להביא לשינוי חברתי ופוליטי. דאדא היתה תנועה אנטי מלחמתית ואנטי ממסדית שעירערה על הסדר הקיים. חבריה היו אמנים, משוררים וסופרים ובדרך כלל הופעותיהם יצרו שערוריות. נדמה שגם בתערוכה זו, שאצרה רעיה זומר־טל בכפר עין הוד, ישנם ניצני אנטי ממסדיות ומחאה. התערוכה מקבצת עשרות יוצרים מתחומים שונים - מגלעד כהנא ועד רוני סומק - המציגים עבודות שמתייחסות ישירות למושגים מעולם הדאדא: אסמבלאז', פוטומונטאז', רדי-מייד, מקריות, פרפורמנס, קולאז', אנטי מלחמתיות, ועוד.
תחת מעטה אמנותי זה - ומבלי שאף אחד יתקע דגל בישבנו - יש לא מעט עבודות שעוסקות באופן שאינו משתמע לשתי פנים ברוח התקופה הבעייתית השורה מעל שדה היצירה. נדמה שלא היו בתולדות המדינה ימים אקטואליים יותר לתערוכה ברוח הדאדא. במובן הזה, חלק מהאמנים שאפשר היה לראות אותם כפרובוקטורים טרחנים, הופכים להיות נביאי הזעם, הלוחמים שעומדים בראש המחנה. כהן וקסברג, למשל. לצד אלו שרותחים מזעם על יצירותיה - לדוגמה אותה עבודה שבה עשתה את צרכיה על דגלים, בהם דגלי ישראל ופלסטין, שהביאה למעצרה וכנראה אף לכתב אישום - רבים זילזלו בה ובעבודותיה. גם אני חשתי כך עד לתערוכה זו. פתאום הבנתי שהיום, בעוד המוסדות משקשקים מפחד וכמעט אף אמן לא מעז למחות באופן פומבי, יש לקיומה חשיבות רבה: היא מגרדת את קצות העצבים כדי לחשוף את הצביעות והשקר, ובעיקר חושפת את האיום על שדה היצירה, חופש הדיבור והמעשה. תחת האיום החדש של סתימת פיות, היא לא חוששת לפתוח אותו. כהן וקסברג מזכירה לי אמנית אחרת שהתגרתה קצת בממסד, יותר נכון בשרת החינוך, התרבות והספורט דאז, לימור לבנת.
ב־2004 הציגה האמנית רותי סלע במוזיאון חיפה, במסגרת תערוכת הזוכים בפרסי התרבות, את סרט הווידיאו "לבנות" ובו היא מחופשת לשרה. היא יושבת על מיטה של ילד כבן עשר שמשחק בלגו ושואלת אותו בקול מצווה, "מי אני?" והילד עונה, "לימור לבנת". אחר כך היא בונה אתו את חומת ההפרדה מלגו. אמנם היו כמה ניסיונות שלא צלחו למנוע את הקרנת העבודה אך בסופו של דבר לבנת, שבאה לטקס חלוקת הפרסים, צחקה ולא עשתה עניין. האם השרה הנוכחית, מירי רגב, היתה נוהגת כך? או שמא היתה מנסה לסגור את המוזיאון? לא רק כהן וקסברג חותרת תחת המושג הקדוש "שכול" בתערוכה בינקו דאדא. גם חוני המעגל, האמן היחיד שאפשר לומר ששחט פרות ישראליות קדושות והמציא את הפרובוקציה לפני וקסברג, בנה לעצמו קבר אמיתי ועליו זר ניחומים ממשרד ראש הממשלה. בפתיחת התערוכה היה אף מי שמצא לנכון לבצע אקט דאדאיסטי להפליא - ולהטיל את מימיו על המצבה הפיקטיבית. האם הנחת זר שכזה יכולה להיחשב כעבירה על חוק הנאמנות בתרבות, אם ייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל? רעיה זומר־טל מאמינה שלא. "חוק הנאמנות מדבר על משהו שחותר נגד המדינה וזה לא המקרה".
אז מה הפרשנות שלך לחוק הנאמנות?
"לסתום פיות. למשל, אם אני מציגה עבודה שאומרת שהנכבה זה דבר חיובי אז בזה אני עוברת על החוק. באופן אישי אני מאוד מודאגת. אני לא בן אדם פרטי, אלא עובדת עם מוסד ציבורי. אבל את רואה שאני לא מצנזרת".
יש הרבה עבודות טובות בתערוכה, שגם הן נוגעות בבשר החי, גם אם באופן פחות ישיר: למשל, העבודה של אבינעם שטרנהיים שמוצגת מעל פתח הכניסה ובה מופיע הכיתוב "fuck off" עשוי מעצמות בעלי חיים; גיא קריידן שמציג שני קולאז'ים, "ערבים" ו"רעבים", המורכבים משינוי סדר האותיות בלוגו של מעריב; ותחת הקטגוריה של "אמנות אנטי מלחמתית" ישנו המיצב של שוני ריבנאי, הכולל טילים מעוטרים עשויים עבודת יד ועל הקיר מוצגים חלקי קיר צבעוניים לאחר הניפוץ. סדרת עבודות מוצלחת נוספת, תחת הקטגוריה של "אבסורד", שייכת לאיגור קפלונוביץ ופבל צנבחט, צמד יוצרים שעובדים בתיאטרון העירוני של חיפה ומציגים בדי קנבס לבנים שמהם בוקע סאונד הנראה כאילוסטרציה ליצירות מוכרות: הגרניקה של פיקאסו מאופיינת בקולות מלחמה וברעשי הפגזה והצעקה של מונק - בצעקה.
אחת העבודות היפות בתערוכה היא זו של ניר דבוראי, שמציג (בתמיכת עמותת אאוטסט) מיצב יפהפה עשוי מקולאז'ים המורכבים מאלפי גזרי תמונות של שיכוני רכבת בקרית־אתא, "בנייה שפעם הייתה נקייה וחלקה, והיום היא סחלה וביוב. מצב שמבטא את הפער בין החזון לבין המצב בשטח", הוא אומר.
בתערוכת הדאדא הראשונה, שנפתחה ב-5 ביוני 1920 בגלריית "אוטו בורכארד" בברלין, נתלתה מתקרת הגלריה בובת אדם לבוש מדי שוטר גרמני המחזיק בידו שלט, שבו נכתב: "נתליתי על ידי המהפכה". חברי הקבוצה נעצרו והתערוכה נסגרה על ידי המשטרה. כרגע נראה שהאיום נגד מוסדות התרבות הוא לא רק הליכים פליליים נגד אמנים כמו כהן וקסברג אלא גם עצירת תקציבים. לכן הגיע הזמן שהמוסדות הרבים יתאגדו יחד ויחליטו איך מתנהלים מול השלטון שמאיים להשבית את היצירה המקומית ולהפוך אותה לתעמולה מטעם. עליהם לומר לשרה רגב: כן, זו אמנות.