מתיחת פנים / דנה גילרמן
גם נושא צפוי יכול להוליד תערוכה מפתיעה. זה קורה ב'אנשים' בגלריה האוניברסיטאי
'אנשים' שמוצגת כעת בגלריה האוניברסיטאית בתל־אביב היא דוגמה טובה לכך שגם בנושא השחוק ביותר, דיוקן, אפשר לאצור תערוכה נפלאה ומפתיעה. התערוכה, מאוסף יגאל אהובי, כוללת יצירות של מיטב האמנים הבינלאומיים והמקומיים. יש בה הרבה מאוד ציורים ותצלומים בגוונים של שחור ולבן - שלעיתים תורמים לטשטוש בין המדיומים - והקירות הצבועים בשחור מחדדים את התחושה של כני־ סה לקרביים, של חדירה לנפש. אין עבודות גרנדיוזיות בממדיהן, להפך. דווקא הרבה מהיצירות קטנות ומינוריות, והחיבור ביניהן, יחד עם התלייה הכל כך מדויקת (של האוצר מתן דאובה) מייצרים תחושה של מתח. כן, יש מתח באוויר, שנצבר תוך כדי תנועה, וגם הרגשה של אלימות. הגוף הופך להיות נוכח ביתר שאת, והמבט והיחסים בין הדמויות התלויות על הקיר הופכים להיות הרי גורל.
התחושה הזו נטענת כבר בחדר הכניסה בקומה השנייה, שבו תלוי תצלום קטן של ריצ'רד אבדון ובו בטנו המצולקת של אנדי וורהול לאחר שנורה על ידי ואלרי סולאנס. הגוף נראה כתבליט. הצלקות יוצרות מעין מפה. זהו פרט מתוך גוף נטול גפיים ופנים, שביר ופגוע ויחד עם זאת איקוני. בקיר הסמוך תלויים שני תצלומים של רוברט מייפלת'ורפ: דיוקן עצמי שלו ודיוקן של הדוגמנית והשרירנית ליסה ליון. העמדתם זה לצד זה מדייקת תמונת מצב בין המינים: מתח ותשוקה ועם זאת איום וסכנה. בחלל הבא מוצגת סדרת סרטי דיוקנאות של וורהול, שצילם חברים ומבקרים בסטודיו שלו. הסרטים אילמים ובשחור לבן, הם איטיים ולא מתרחש בהם הרבה, ובכל זאת יש משהו מהפנט בריבוי וברצף התצוגה וגם באפשרות להתבונן בגדולי היוצרים של אותה תקופה ולדמיין מקום שבו כולם היו חלק מקהילה. בחלל הגדול ביותר בתערוכה משתנים התאורה, קנה המידה של העבודות וגם הקצב. על קיר אחד תלוי מקבץ נהדר של דיוקנאות, מרונלד רייגן שצייר אנדי וורהול ועד יגאל תומרקין שצילם יונתן בלום, "כפי שדיוקנאות תלויים בפאב באנגליה והם חלק מהחיים", אומר דאובה המתגורר בלונדון.
