סוף לגזל התרבותי - החלטות היסטוריות לתיקון עוולות / גלעד מלצר
אם ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, אז ההיסטוריה של האמנות נכתבה על ידי גברים לבנים. זה ניכר לא רק בספרות המלווה את התחום – ביוגרפיות, היסטוריות, קטלוגים – אלא בעיקר בפועל, בין כתלי המוסדות שמציגים ומבנים את מהלך העניינים.
כשהמצב הוא כזה, והוא כזה מקו הזינוק הן של ההיסטוריה של האמנות כדיסציפלינה מחקרית, והן מראשית כינון המוזיאונים הציבוריים בסוף המאה ה-18, אפשר, וצריך לטעמי לשאול: איזה סיפור מספרים במוזיאונים על אמנות, אמנים, היסטוריה, זרמים, תופעות, תכנים? איך מעבירים הדרכות? מה נעלם? בהינתן שהמצאי במרבית המוזיאונים מציג היסטוריה מאד גברית, לבנה, הטרוסקסואלית, האם ניתן בכלל להציע נרטיב אחר? ואם כן, כיצד?
התשובה לשאלה האחרונה היא שקודם כל מוסדות האמנות צריכים לאסוף, לחקור ולהציג יותר אמנות שנעשתה על ידי נשים, מיעוטים וקהילות מודרות. כפי שכתבתי כאן בעבר
(https://bit.ly/2QtqbxT) המוזיאונים הגדולים ברחבי העולם התחילו מהלך חשוב של "תיקון" הנוכחות של אלו שהודרו מתולדות האמנות וממוסדותיה. כמו כן, יודע ויודעת כל סטודנט לתולדות האמנות והתרבות, בעשורים האחרונים המחקר, הפרשנות והביקורת מפנים את המבט לעוד ועוד יוצרות ויוצרים, תופעות ויצירות שההיסטוריה ההגמונית הקפידה להשאיר בחוץ.
מוזיאונים ומוסדות שמציגים תרבות ואמנות עושים בדק בית, עוברים ומעבירים את עצמם שינויים מרחיקי לכת. משלחת שהגיעה לאחרונה ללונדון הציבה דרישה דומה לבריטיש מיוזאום בנוגע לפסל הענק הוֹאָה הַקַנַנאי, Hoa Hakananai, שכפי שהזכירה לאחרונה נעמי סימן-טוב, נעקר לפני כ-150 שנה מאדמת האי בלי אישור של תושביו שעבורם הוא מהווה אובייקט קדוש ביותר. "המתנה" שניתנה אז למלכת בריטניה מוצבת כיום במוזיאון, ובמסיבת עיתונאים בבירה האנגלית אמרה מושלת האיים טריטה אלקרון ראפו, "אנחנו רק גוף, אתם, העם הבריטי, הבעלים של נשמתנו".
סמוך ללונדון, במוזיאון פיט-ריבר ששייך לאוניברסיטת אוקספורד, ואשר מחזיק באוסף של למעלה מ-300,000 אובייקטים ש"נתרמו" או "ניתנו" על ידי קהילות ברחבי האימפריה הבריטית, החליטו על צעד ראשון לבחינת המצב: להזמין נציגים של אותן קהילות מהן "הגיעו" האובייקטים (אני כותב אובייקטים, משום שמעמדם בעיני הקהילה שבה ולמענה הם נוצרו, בדרך כלל לא היה מה שבמערב נהוג לכנות בשם אמנות, גם אם הם מרתקים מבחינה אסתטית) לבחון את מה שמחזיק המוזיאון, להתרשם, לתקן טעויות בסיווגים וכו'. וכך, לפני מספר שבועות הגיעו לסיור ראשון נציגים ונציגות של שבט המסאי ממזרח אפריקה. הם נדהמו לגלות חפצים שיוצרו על ידי אבותיהם, תיקנו מספר טעויות עובדתיות ובעיקר: דרשו שחמישה חפצים יוחזרו מיידית לשבט מכיוון שמדובר באובייקטים קדושים. המוזיאון הודיע שיכנס מיד להליך בדיקה של התביעה ושל תביעות עתידיות.
בצרפת, הנשיא עמנואל מקרון מינה וועדה מיוחדת שתבדוק מה נדרש מבחינה חוקית על מנת להחזיר למדינות שונות באפריקה, שהיו תחת השליטה הקולוניאלית שלה, שלל אוצרות תרבות ואמנות: פסלים, מסכות, אובייקטים, כלי נגינה ופולחן. בנאום בבורקינה פאסו אמר הנשיא: "האוצרות של אפריקה שייכים לאפריקאים ולא צריכים להיות באוספים פרטיים וציבוריים באירופה. אפעל שבתוך חמש שנים, בין אם בהשאלה ארוכת טווח או בהחזרה, האובייקטים יחזרו לאפריקה". בתור צעד ראשון, צרפת התחייבה להחזיר 26 פסלי זהב ומתכת שנלקחו-נשדדו מהארמונות המלכותיים באבומיי, בירת ממלכת דהומי, והועברו בשנת 1892 לבירת צרפת.
ברור שאקט כזה של אחת ממעצמות התרבות (והקולוניאליזם) יגרום לשיטפון אדיר של תביעות ממדינות, שבטים, קהילות ואינדיבידואלים שאוצרות התרבות והאמנות שלהם נשדדו בשלל דרכים – כח, ערמה, או סתם גזילה – על ידי נציגי המעצמות האירופו-צפון אמריקאיות. להחלטה תהיינה השלכות חוקיות, כלכליות, תיירותיות ותרבותיות שעדיין קשה לאמוד, אך ברור לכל המעורבים, ובכלל זה הממשלות והמוסדות האירופאים, שהמצב הנוכחי שבו אוצרות ממצריים, הודו, פרס, טורקיה, יוון, אפריקה ועוד הנמצאים במוזיאונים (ובאוספים פרטיים) בעולם "הלבן" לא יימשך לנצח.
על מנת לצאת לדרך החדשה, המוזיאון לאמנות של בולטימור החליט לפני חצי שנה למכור שבע עבודות של כמה מגדולי האמנים במאה ה-20 ששייכות לאוסף שלו. בכסף שיתקבל ממכירת יצירות מופת של אנדי וורהול, רוברט ראושנברג, פרנץ קליין – קרוב ל-12 מיליון דולר – המוזיאון מתכוון לרכוש יצירות של נשים, אמנים שחורים, היספנים ואסיאתים. כריסטופר בדפורד, מנכ"ל המוזיאון, אמר: "זאת החלטה היסטורית. לגוון, לפתוח, לעשות סדר חדש, בעיקר באמנות של שני הדורות האחרונים בהם יש נוכחות חשובה ודומיננטית של נשים ולא-לבנים". לאחרונה הציג שם הפסל האפרו-אמריקאי ג'ק וויטן (Whitten), שיצירה שלו נרכשה על ידי המוזיאון.
עוד ועוד מוזיאונים באירופה ובארצות הברית מציבים בראשם ובמחלקות שונות אוצרות, ואוצרים שאינם לבנים. הפעולה הראשונה של האוצרת ממוצא פורטו-ריקני, מרסלה גוררו, שנכנסה בשנה שעברה לעבוד במוזיאון וויטני בניו יורק, היה לארגן את התערוכה,
Pacha, Llaqta, Wasichay: Indigenous Space, Modern Architecture, New Art שבוחנת את השפעת האמנויות הילידיות (אינדיאניות, קריביות, לטינו-אמריקאיות) על האמנות והארכיטקטורה המודרנית.
אזכיר את התרומה החלוצית של קוקו פוסקו (Fusco ) וגיירמו גומז-פניה (Gomez Pena) שבעבודת המיצג המשותפת שלהם "שני אמרי-אינדיאנים שלא גולו" (הידועה גם בשם "הזוג בכלוב") הציגו את עצמם לבושים בכסות כאילו-ילידית, כשבכלוב בו שהו היו שלל אביזרים פסאודו-אותנטיים, אבל גם רדיו טרנזיסטור. המיצג הוצב-הוצג במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק ומשם נדד למספר מוזיאונים לאמנות ולטבע. לצד הכלוב, כנהוג עם מוצגים אנתרופולוגים, חולקו דפים עם מידע על הממצא החדש ואכן רבים בקהל חשבו שאכן מדובר בזוג "ילידים" שזה עתה נמצאו באי קריבי, השתתפו "בשעות האכלה של הזוג" ותמורת דולר אפשר היה "לראות את איברי הרביה של המוצגים". בהמשך פוסקו (קובנית במקור) וגומז-פניה (מקסיקני) יצרו מיצגים ויצירות רבות שבחנו וביקרו את האופן שבו קהילות, שבטים וילידי היבשת המקוריים ותרבותם מוצגים על ידי הממסד המוזיאלי.
בעוד ששינוי במבנה האוספים ומה שמוצג במוזיאונים קורה ויקרה – אך מדובר בהליך מאוד יקר וארוך טווח - יותר מוזיאונים, מוסדות אמנות, תרבות ומורשת, וארגונים מבינים שניתן גם לעבוד עם הקיים. ללמוד וללמד אחרת את האופן שבו קוראים את התערוכות, את האוספים, את תולדות האמנות.
מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, מהמוסדות הגדולים והחשובים בעולם, התחיל להציע הדרכות בשם ״סיורי אוסקר ויילד״ המועברות מנקודת מבט גאה. המטרה אינה רק לאתר באוסף יצירות שהן הומו (או לסבי) ארוטיות במוצהר, אלא גם לקרוא בתערוכות וביצירות רמזים, סמלים וצפנים וללמוד על אמנים שהסתירו את זהותםן המגדרית. מספר חברות בארצות הברית מציעות סיורי מוזיאונים מנקודת מבט אפרו-אמריקאית.
בתערוכה שנפתחה לפני שבועיים במוזיאון קרנגי לאמנות בפיטסבורג, פנסילבניה, טבארס סטראכן, אמן שחור מאיי הבהאמה, תלה על חזית המוזיאון, בין השמות של גדולי התרבות, המדע והאמנות (הלבנים כולם, כמובן) שלטי ניאון עם שמות של יוצרים וחוקרים כמו הראפר טופאק שאקור, מוזיקאי הג'אז ת'לוניוס מונק, הסופר האפרו-אמריקאי ג'יימס בולדווין ומטפס ההרים הטיבטי, טנזיג נורגאי, שהיה הראשון להגיע לפסגת האוורסט. העבודה היא חלק מפרויקט ארוך טווח שלו בשם "האנציקלופדיה של האי-נראות" שבו הוא מתמקד ביוצרים ואנשי רוח מכל התחומים ששמם ופועלם נדחקו מההיסטוריה של התחום בו הגיעו להישגים, כמו למשל המדענית האנגליה-יהודיה רוזלינד פרנקלין שלמרות תרומתה הקריטית בגילוי מבנה ה-DNA לא זכתה לכבוד הראוי לה.
אבל כמובן שהאופן שבו תרבות, היסטוריה, פרשנות וקאנון נבנים, לא מתרחש רק בין כתלי המוזיאונים. בירושלים החלו לפעול סיורי תיירות המופעלים על ידי יהודים וערבים ומציגים את ההיסטוריה וההווה של העיר מכמה נקודות מבט. במקום להמשיך להתקוטט על כל אבן, ועל "מי היה כאן קודם", עדיף שלפחות נדע איך רואה את הדברים הצד השני, האחר, השכנים.