על הצייר שהתחיל לצייר בגיל 80 / גלעד מלצר
הסתיו מביא עמו את פתיחת עונת התערוכות במוזיאונים ברחבי העולם. אחת המעניינות שבהן תוצג עד אמצע חודש מרץ 2019, בסמית'סוניאן בוואשינגטון: רטרוספקטיבה עם יותר ממאה יצירות של ביל טריילור, אחד האמנים האהובים עלי.
טריילור נולד בשנת 1853 בחווה במחוז לונדס באלבאמה בדרום העמוק של ארצות הברית. כשחור, פירוש הדבר היה שנולד לעבדות, כמו הוריו והוריהם, וכמו חמשת אחיו ואחיותיו. פירוש הדבר היה שגדל ללא השכלה פורמלית כלשהי, נטול זכויות, כבול לעבודה בשדות
וזה לא שהמציאות הקיומית הזו השתנתה בהרבה אחרי תבוסת הדרום במלחמת האזרחים (1865), התיקון ה-14 לחוקה שקבע שהעבדות אסורה, ותיקונים נוספים שקבעו שוויון בזכויות ובהגנות. המציאות העגומה בדרום המשיכה, וטריילור, כמו מליוני עבדים משוחררים אחרים, הפך לצמית בשדות ובמטעים, חי בתת-תנאים בשולי הערים הגדולות או בישובי ספר מופרדים גזעית, ונזהר לנפשו ולגופו בכל מפגש שלו עם לבנים. לא ידוע לנו הרבה על חייו של טריילור בסוף המאה ה-19, ומהמעט שיש עליו הסכמה ברור שהיה נשוי לפחות ארבע פעמים, ושהיו לו למעלה מעשרה ילדים, או כדבריו, בראיון עמו סמוך למותו, "משהו כמו עשרים פלוס". הוא נשאר לעבוד בחוות שונות באלבאמה, עד 1928, כשהיה בן 75. "המעסיקים הלבנים שלי מתו, הילדים שלי התפזרו, אז החלטתי לעבור לעיר הגדולה", הסביר את המעבר שלו למונטגומרי. הוא שכר חדרון בצריף מט לנפול באזור של שחורים, התקיים מקצבה עלובה, עד שנאלץ לעבור לרחוב, ועבר לישון במחסן של בית מלאכה לייצור נעלים שם עבד כמה שעות כל יום. ככל הנראה, קופסאות הנעלים הפגומות הן ששימשו לו מצע לציורים הראשונים שלו, כשהחל לצייר בשעות היום ברחוב מונרו שחצה את הרובע השחור בעיר. הוא היה בן למעלה משמונים כשצייר בפעם הראשונה. It just happen – זה קרה פתאום – היה ההסבר שלו.
ביוני 1939 אמן לבן צעיר, צ'ארלס שאנון, עבר ברחוב ושם לב לדוכן הקטן שהקים לעצמו טריילור. השניים שוחחו קצרות, ושאנון הבטיח – וקיים – לדאוג לטריילור לחומרי ציור: בריסטולים, קרטונים נקיים, צבעים, מברשות וכו'. שאנון גם דאג כחצי שנה אחר כך לטריילור לתערוכה במרכז החדש שהקים, "הדרום החדש". זו היתה הפעם היחידה שטריילור נכח בתערוכת יחיד שלו. אף ציור שלו לא נמכר. בתערוכת הבכורה שלו בניו יורק, בריוורדייל, בשנת 1942, דווקא התעניין בו מאד ויקטור ד'אמיקו שהיה מנהל מחלקת ההדרכה של ה-MoMA שאף שכנע את אלפרד באר לבא ולהתרשם בעצמו. המנהל האגדי התאהב בציורים של טריילור ורצה לרכוש כמה לאוסף המוזיאון ואחד לעצמו, אך הציע רק שני דולר עבור כל ציור. המכירה לא התבצעה.
עד מותו ב-1949 טריילור הזקן עבר לגור אצל ילדים שונים שלו בדטרויט, שיקאגו, סנט לואיס, אך לקראת הסוף חזר למונטגומרי ושם נקבר בקבר לא מסומן.
כמעט כל עזבונו האמנותי היה בידיו של שאנון: למעלה מאלף ומאתיים עבודות בטכניקות שונות (עפרונות, פחמים, טושים, צבעי מים, גירים, אקריליק) על סוגים שונים של ניירות וקרטונים. מעטים התעניינו בשנות החמישים והשישים בציורים של צייר שחור חובב שהחל לצייר בגיל 80, והניירות העלו אבק במחסן של שאנון שדאג לקריירת האמנות של עצמו. למעשה, עולם האמנות ומוסדות האמנות בארצות הברית התעלמו עד אותה עת מהעשייה החזותית של שחורים, ולמעט הוראס פיפן (Pipen), אהרון דאגלס (Douglas), ג'ייקוב לורנס (Lawrence), הנרי אוזוואה טאנר (Ossawa Tanner) והאמנית החלוצה אליזבט קאטלט (Catlett) ובעלה הצייר צ'ארלס ווייט – שרובם גם הם "התגלו" על ידי הממסד האמנותי בשלב מאוחר מאוד או אחרי מותם – העשייה האמנותית של שחורים היתה בגדר נעלם. האקסיומה היתה ששחורים (אולי) טובים במוזיקה ובריקוד, אבל לא באמנות חזותית. בוודאי הם היו מנותקים מהלכי הרוח המודרניסטים והאוונגרדיסטים, ומקסימום יכלו לרשום, לצייר ולפסל באופן נאיבי, שלא לומר פרימיטיבי.
אולי היתה זו התנועה לזכויות האזרח שהגיעה להישגים מרשימים בשנים שחלפו מאז פטירתו של טריילור, אולי פריצות הדרך, הקבלה והאהבה שהציבור הרחב, התקשורת והביקורת הרעיפו על מוזיקאים שחורים, אולי ההצלחה של ספורטאים שחורים, ואולי התחלת ההתעניינות של שוק האמנות ביוצרים שאינם בהכרח גברים לבנים – תהא הסיבה אשר תהא בתחילת שנות השבעים החליטו שאנון ואשתו לבדוק מה עושים עם היצירות של טריילור שברשותם. הואיל וטריילור לא נתן שמות ליצירות, שאנון החליט פשוט לחלק אותן לקטגוריות לפי הנושאים המרכזיים שבהן: דמויות, אתונות, סוסים, ציפורים, מרכבות, עבודה בשדה, מנוחה, עצים וכו'. בדצמבר 1979 הוא שיכנע את מרכז שנברג לחקר התרבות השחורה בניו יורק להציג תערוכת יחיד לטריילור, ואף לרכוש יצירה אחת שלו. זה היה מוסד האמנות הראשון באוסף שלו היה ציור של ביל טריילור.
אבל התערוכה שהפכה לנקודת זינוק עבור האמנות השחורה בארצות הברית היתה "אמנות עממית שחורה" שהוצגה ב-1982 בגלריה הלאומית קונקורן בוואשינגטון. פתאום כולם התעניינו ביוצרים הללו, ועבודות של טריילור נכללו בתערוכות קבוצתיות בעשרות מוזיאונים ברחבי המדינה. ב-1996, כמה שבועות אחרי מותו של שאנון, ה-MoMA הציג שש עבודות שרכש של טריילור, כחלק מהאוסף הקבוע של המוזיאון החשוב בעולם לאמנות מודרנית. הם שילמו עליהן הרבה, הרבה יותר משני דולר לציור.
הואיל ולא היה ריאליסט, ובשונה מאמנים אוטו-דידקטיים ונאיבים אחרים, טריילור לא תיעד את תקופת חייו, שהיתה מהדרמטיות בהיסטוריה האמריקאית, בטח זו השחורה-אמריקאית: עבדות, שחרור, צמיתות, תקופת הרסטורציה, המעבר לערים הגדולות, ההפרדה הגזעית בפועל בדרום, עליית הקלאן וארגונים גזעניים אחרים, לינצ'ים, והתחלת התנועה לשיוויון זכויות. הוא לא תיעד. הוא הגיב. הוא יצר עולם שלם של סמלים, של דמויות, של ג'סטות שהנכיח, הגיב, גיחך, מרד בהשפלה, ורמז לאופק ותקוות. חיים שלמים של צמצום, שוליות, ועליבות התפרצו בגיל הבלתי-אפשרי לאמנות, שמונים. חיים שלמים של ציות ושתיקה והליכה בצל קיבלו מרחב, כוח, נוכחות ושפה.
את התערוכה מלווה אתר נהדר שעוקב בשלושה צירים אחרי התקופה בה חיי טריילור: בהיסטוריה האמריקאית, בעיקר בכל הקשור ליחסי הגזעים שם, בתולדות האמנות, ובעיקר ביחס לאמנות "פרימיטבית", ובחייו האישיים של טריילור. גם הקטלוג המקיף מרשים, וכולל כמה מאמרים, ולמעלה ממאה רפרודוקציות, של מי שרוברטה סמית', מבקרת האמנות של הניו יורק טיימס כינתה, "עם זיקות שנעות מציורי המערות ועד פיקאסו, טריילור הוא אחד האמנים הגדולים של המאה העשרים". אני מסכים איתה, וגם עם האמן האפרו-אמריקאי (כן, גם זה השתנה..) קרי ג'יימס מארשל שבמאמר בקטלוג מציין את טריילור כשהשפעה מרכזית עליו, אך טוען שהחוויה של מפגש עם יצירות אמנות (בכל המדיה) של אמנים שחורים מאפשרת חוויה פרשנית, רגשית, שכלתנית, ופוליטית שונה לאנשים שחורים ולאנשים לבנים. כגבר לבן אני נאלץ להסתפק בעוצמה הייחודית, בחוויה הנוקבת, בשפה האירונית, ובמודרניות על-אף-הכל אשר ביל טריילור הוריש לכולנו, דווקא בערוב ימיו - בזיקנה מהמפוארות בתרבות האנושית.