זמן קריאה: 2:20 דקות
על נשים ערניות וגברים רדומים / יונתן הירשפלד
הרהור על גברים ישנים ונשים בפאניקה
הציור "שחת" מאת ז'ול באסטיין לפאג' שהיה תלמידו של קבאנל, היה ציורו הגדול הראשון. הוא הוצג בסלון של 1878 והיה נסיון לתאר במכחול חופשי יחסית ובעוצמה ציורית שהייתה שמורה לנושאים היסטוריים והירואיים את הדראמה הפעוטה של חיי היום יום הכפריים.
אנחנו ננסה להבין עליו משהו דרך כמה ציורים אחרים:
כשאנחנו מביטים על ציורו המופתי, המופלא, של נחום גוטמן "מנוחת צהרים" שלאחרונה הוסר מקירות תערוכת הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב, אנחנו רואים גבר ישן ואישה ערנית.
״מנוחת צהרים״, נחום גוטמן
מדובר בזוג שזה עתה סיים את מעשה האהבה. (למי שלא הבין את הרמז ישנו הסכין הנעוץ באבטיח. על הארוטיות של הערבים לפני מאורעות תרפ"ט בציור הישראלי נכתב למכביר, כאן אבקש להעיר שהערבים לא רק מיוצגים כניגוד לחלוצים אלא הם עונים בצורות של הגוף שלהם לצורות הנוף, הם פזורים בנוף, הם הנוף!). הגבר - וזוהי תופעה מוכרת, אחרי סקס - מרגיש הרוג. האישה מסדרת את התסרוקת והיא ערנית למדי. זוהי קונבנציה עתיקה מאד בתולדות האמנות. למשל אצל ונוס ומארס של בוטיצ'לי:
ונוס ומארס של בוטיצ׳לי
כאן מארס ישן כל כך עמוק שאחד הפאונים תוקע באוזנו בשופר-קונכייה והאחרים משחקים בכלי זיינו והוא אינו שם לב. ונוס מצדה ערנית לגמרי. כמו הערביה של גוטמן וכמו הנערה הפאנטסטית של ז'ול באסטין לפאג'
מה שמשותף לשלוש הנשים האלו הוא שהן ערות מאד לאחת התוצאות הידועות של מעשה האהבה: ההריון, וההשלכה הדראמטית שלו על חייהן. הערבייה של גוטמן מביטה אל האופק, כמי שיודעת כיצד להתמודד עם הבלתי נמנע, באומץ בעוצמה פנימית. ונוס נראית מתוחה אבל בשליטה. הנערה של לפאג' לעומתן נדמה לי, שרויה בפאניקה. (האקדמיה לעברית חידשה את המילה "תבהלה" אבל אני מבקש לשמור על הפאניקה: הבהלה שאוחזת בנשים מתרחצות בערום כשהאל פאן מציץ להן וגוזל מהן את פרטיותן. זה אגב גם המקור לשמו של הבאנייס.)
מה שמשותף לשלוש הנשים האלו הוא שהן ערות מאד לאחת התוצאות הידועות של מעשה האהבה: ההריון, וההשלכה הדראמטית שלו על חייהן. הערבייה של גוטמן מביטה אל האופק, כמי שיודעת כיצד להתמודד עם הבלתי נמנע, באומץ בעוצמה פנימית. ונוס נראית מתוחה אבל בשליטה. הנערה של לפאג' לעומתן נדמה לי, שרויה בפאניקה. (האקדמיה לעברית חידשה את המילה "תבהלה" אבל אני מבקש לשמור על הפאניקה: הבהלה שאוחזת בנשים מתרחצות בערום כשהאל פאן מציץ להן וגוזל מהן את פרטיותן. זה אגב גם המקור לשמו של הבאנייס.)
ז׳ול באסטין לפאג׳, Haymaking
אדישותם של הגברים גם היא מעניינת, הבחור אצל לפאג' כמו הערבי של גוטמן מכסה את פניו: גברים הם כמו ילדים קטנים, נדמה להם שמה שהם לא רואים לא רואה אותם. העובדה שציירים לאורך הדורות נתנו דין וחשבון להתרחשות הזאת מעניינת, כיוון שהיא מעידה על הבנה עמוקה של המעגל הקשה שבו היו שרויות נשים לאורך הדורות.
פאבלו פיקאסו, ״זוג על ערימת שחת״
ז׳אן פרנסואה מילה, ״נחים בערימת השחת״.
וינסנט ואן גוך, ״מנוחה מהעבודה, אחרי מילה״.
אצל פיקאסו, מילה וואן גוך. הזוג נרדם יחדיו: הרעיון פה לטעמי, הוא להסיט באמצעות הפוליטי מהמגדרי: האמפאתיה היא לעמלים ולא לנשים. הציור של ואן גוך הוא למעשה ורסיה לזה של מילה, ואצל פיקאסו האישה פשוקת הרגליים וחשופת השד היא פשוט פנטזיה גברית ולא איכרה.
על רקע הסקירה הקצרצרה הזו, אני מגיע למה שהוא בעיני כוחו של הציור הריאליסטי רומאנטי נוסח לפאג': בהיותו משוחרר מאידיאולוגיה פוליטית הוא פשוט אנושי. במובן היידיגריאני כמעט, הוא מכיל אמת גדולה יותר מכל האחרים. בהיותו הציור המתקתק, הפשוט והפונה אל הלב, הלא מתוחכם ופילוסופי כמו זה של בוטיצ'לי והלא מודרני כמו ואן גוך ופיקאסו, ולא מגוייס לפרוייקט רחב היקף כמו זה של נחום גוטמן, הוא מביא פיסת אמת ענקית על חייהן של נערות, שנסחפו לרגע לאחר התענגות הגוף והתעוררו לאימת ההריון כשהגבר שלצידן משחק מחבואים מתחת לכובע.
זהו הרהור על גברים ישנים ונשים ערות, אבל גם על ציירים ישנים. וצופות ערות.
על רקע הסקירה הקצרצרה הזו, אני מגיע למה שהוא בעיני כוחו של הציור הריאליסטי רומאנטי נוסח לפאג': בהיותו משוחרר מאידיאולוגיה פוליטית הוא פשוט אנושי. במובן היידיגריאני כמעט, הוא מכיל אמת גדולה יותר מכל האחרים. בהיותו הציור המתקתק, הפשוט והפונה אל הלב, הלא מתוחכם ופילוסופי כמו זה של בוטיצ'לי והלא מודרני כמו ואן גוך ופיקאסו, ולא מגוייס לפרוייקט רחב היקף כמו זה של נחום גוטמן, הוא מביא פיסת אמת ענקית על חייהן של נערות, שנסחפו לרגע לאחר התענגות הגוף והתעוררו לאימת ההריון כשהגבר שלצידן משחק מחבואים מתחת לכובע.
זהו הרהור על גברים ישנים ונשים ערות, אבל גם על ציירים ישנים. וצופות ערות.