עשי לך פסל / דנה גילרמן
המשחק של הילה טוני נבוק בין פסליו של יחיאל שמי חכם ומרגש, ומעלה מחשבה על תולדות האמנות המקומית
כמה אומץ נדרש לאמנית הילה טוני נבוק בבואה להתערב בפסליו של יחיאל שמי, הפסל המיתולוגי מקיבוץ כברי וחתן פרס ישראל לפיסול. ולא רק להתערב אלא לעטוף, לחבק, לרכך, להפוך אותם לעכשוויים, מצחיקים, נשיים כמעט. כן, נשיים. אני מעיזה לכתוב שזו פעולה נשית שנעשתה מול הברזל הקשיח, כשמיקמה את פסל הברזל בסימן האות c של שמי, בתוך מעין מבנה מברזנט בעל טקסטורה מונדריאנית, מייצרת מעין קב, מיריעה אדומה, לפסל ברזל שנדמה כאילו נשען עליה.
באמצעות היריעות והכיסאות שמיקמה בתוך הפסלים עצמם, נבוק הופכת בתערוכה 'הרחבות' את גן הפסלים המנוכר והלוהט בחום, למקום שאפשר לשהות בו, להתבונן בנוף בס־ מיכות לפסלים. "סמיכות שמאפשרת לראות גם את הפגמים של שמי ולא רק את המונומנטליות", אומרת האוצרת סמדר שינדלר.
התערוכה באטליה של שמי נפלאה. היא אחת מאותן תערוכות נדירות שמעבר להיותה חכמה ומרגשת, גם מעלה מחשבות על תולדות האמנות המקומית ועל דיאלוג בין חומרים ובין דורות. מה שמרגש במיוחד הוא ששני האמנים מדברים באותה שפה חילונית - כך הרי הוגדר שמי על ידי אדם ברוך בספרו 'יחיאל שמי: פיסול חילוני'. "הפיסול - האמנות הם שפה, לא מסר, לא סמל, לא פולחן", הגדיר זאת שמי. "פיסול חילוני במובן היות האדם חופשי ליצור, לבנות, לחיות בחירות, ללא כפייה. לעשות באמונה. באמונה שלדברים יש טעם ומשמעות".
שפתם היא המודרניזם המופשט וחומריהם הם מהיום־יום. אך בזמן שהפיסול גדול הממדים של שמי אומר כולו גבריות ורצינות, פאלוס ומיתוס, הפיסול של נבוק הוא רך, גמיש, מודולרי ועם הרבה הומור.
נבוק אינה נבהלת מהמיתוס ואינה קדה בפניו. אין ספק ששם התערוכה 'הרחבות' מדויק לפעולה שהיא עושה: לא מתעמתת, לא מתמסרת, אלא מרחיבה את האפשרויות, את המחשבה, את גבולות הפיסול של שמי, ובעיקר את תולדות הפיסול הגברי הישראלי. היא ממקמת את עצמה בגובה העיניים של אחד המיתוסים שלו, כשווה בין שווים.
סוף מסלול גן הפסלים מסתיים בסדנת התחריט הנהדרת של הקיבוץ, שהוקמה באטליה של הצייר אורי ריזמן. שם גם מסתיימת תחושת האופטימיות, עם תערוכה קבוצתית ובה דגש על ריבוי העבודות האדומות כדם, שממלאות עתה את האמנות העכשווית.
*המדור פורסם לראשונה במוסף 7 לילות.