פסיכדליה פולנית / גלעד מלצר
תחושת הבטן הראשונה כשחושבים על פולין בתקופה הקומוניסטית היא של מדינה אפורה, דכאנית ודיכאונית, קשת יום, ושפופה.
אבל כשעוצרים רגע נזכרים שהפולנים ותנועת סולידריות הם אלו שהובילו את מרד הגוש הסובייטי בבעלת-הבית, רוסיה, ושבתקופה שבין מלחמת העולם השנייה לנפילת הגוש הסובייטי פולין, למרות הקשיים האדירים ולמרות הפיקוח, העמידה אולי את נבחרת השירה הטובה בעולם, במאי תיאטרון מהפכנים (תדאוש קנטור, יז'י גרוטובסקי), מחזאים וסופרים, קולנוענים (פולנסקי, ואידה, זנוסי, קישלובסקי), והיו בחזית העיצוב הגראפי.
אבל לא באמנות הפלסטית. הציירים, פסלים, והצלמים הפולנים של התקופה שהסתיימה ב-1989 היו גם הם תחת מעקב הדוק. אם את אמנויות המילה אפשר להעביר במהדורות מחתרת מיד-ליד, או להבריח כתב יד למערב, קשה לעשות זאת עם ציור או פסל. הבמאי הגדול אנדז'יי ויידה אמר בראיון, "הבעיה היתה רק שיאשרו לך את התסריט. ברגע שזה אושר, ההפקה היתה קלה ואיש לא הפריע לך". וכך יכול היה להפיק יצירות מופת, שבחלקן הביקורת האנטי סובייטית היתה מובלעת.
אבל כאמור, באמנות זה פחות היה אפשרי, ורק מעטים, ובראשם קרישטוף וודיצ'קו הצליחו להציג אמנות עכשווית במרכזי האמנות הגדולים במערב. עם זאת, כמו בכל הארצות הסובייטיות, השלטונות עודדו את מעמד הפועלים המשוחרר (או לא) להצטרף לאינספור קולקטיביים יצירתיים ושם להביע בשיר, בצליל, בתנועה, עלי במות, בצבעים ובחומר את אהדתם למהפכה ולמפלגה, ואת איבתם לאויב הגדול בדמות האימפריאליזם הקפיטליסטי ותחלואיו.
למשל בציור נקבעו הנושאים שמותר לעסוק בהם (מפעלים, פריחה, פועלות קשוחות, ילדים מחייכים, קציר שופע) ונושאים שאסור לגעת בהם, למשל סמלים דתיים. רוב מה שיצא מהסדנאות העממיות, מהחוגים, מהקולקטיבים של פועלים-אמנים, היה טריוויאלי, ועם השנים נעלם.
אבל לפחות במקרה אחד המסגרת הנוקשה של מאבקי טוב מהפכני מול רע קפיטליסטי על כל הסימבוליקה הנלווית אליהם, הצליח לעבור מתחת לעיניהם הצנזוריאליות של המורים ומנהלי התרבות, ולהציף משהו אחר לגמרי, מורכב יותר מכפי שנדמה אולי במבט ראשון.
במכרה הפחם וייצ'ורק, אחד המכרות הוותיקים בפולין, שהפסיק את פעילותו רק בשנה שעברה, ליד העיר קאטוביץ' בדרום מערב המדינה, הוקם קולקטיב עובדים-יוצרים בשם גרופה-יאנובסקה (Grupa Janowska – ע"ש העיירה יאנו ש"נבלעה" לתוך קאטוביץ'). את שעות הפנאי שלהם מעבודה וממשפחה הם בילו במרכז התרבות של הפועלים, ושם למדו לצייר. למרות שמעולם לא הציגו ביחד כקבוצה, רבים מחבריה הציגו בפולין ואף הורשו להציג מחוצה לה.
בעוד השלטונות קידמו את גרופה יאנובסקה כמופת של אמנות נאיבית עממית שפורחת בגן עדן הקומוניסטי, המציאות היתה הרבה יותר מורכבת, חתרנית, ובעיקר מיסטית-אוקלטיסטית. אין הכוונה לא לכת, לא לעבודת השטן, אלא דווקא לקריאה קפדנית בסימבוליקה נוצרית ימי-ביניימית, ובחיבור שלה עם תורת הנסתר, אסטרולוגיה, אלכימיה, טלפתיה, טקסטים (ודימויים) של קבוצות נוצריות רדיקליות, ומסורות עממיות.
אזור שלזיה, שם נמצא המכרה, עבר ידיים מספר רב של פעמים בהיסטוריה, בעיקר בין ממלכות פולין השונות וגרמניה. עד אחרי מלחמת העולם השניה, האזור נוהל בעיקר על ידי אצולה, ואחר כך חברות כריה, ומרבית תושבי האזור לא סיימו בית ספר יסודי, ולכן הפניה שלהם "להבין" את העולם לא דרך מדע רציונאלי, היתה אורגנית לאזור, והמסורות המיסטיות, אגדות ואמונה בפעולת הקסם בעולם עברו מדור לדור. אם נוסיף לכך את הסכנה המתמדת שבעבודת הכורים, ואת "הנסים" שהתגלו להם בכל יום במעמקי האדמה, אפשר להבין את שורשי התכנים והצורות בהם עסקו חברי הקבוצה.
את ההתעניינות בתורת הנסתר, במיסטיקה-אוקלטיסטית, עורר בקבוצה תיאופיל אוצ'פקה (Ociepka) שנחשף לתיאוריות ספיריטואליסטיות בזמן שירותו הצבאי בצבא הפרוסי במלחמת העולם הראשונה. הוא יצר קשר עם פיליפ הוכמן, מומחה גרמני לתורת הנסתר, שבין היתר אמר לו שבקרוב תפקוד אותו רוח שתורה לו לצייר את הנבואות. וזה אכן קרה בשנת 1927, ואוצ'פקה למד לצייר, אלא שאחרי שהראה את ציוריו להיסטוריון אמנות מקומי שקטל אותם, הוא גנז את תחביבו. במקום, הוא הצליח לעניין כמה חברים כורים בקטוביץ', וביחד הם הקימו ספרייה קטנה בנושא. הם קיימו סיאנסים, למדו אלכימיה, ניסו לייצר זהב מחמר, ולאגור ידע לייצור תרופות להארכת החיים.
בשנת 1946, כשהקומוניסטים השתלטו על המכרות בשלזיה, והקימו את מועדון הכורים המקומי, אוצ'פקה לא התקשה לשכנע את חבריו להצטרף, ולרתום את הציור, הכתיבה והמוזיקה למאבק בין הטוב לרע. בשנים הראשונות, לפחות עד מותו של סטלין במרץ 1953, הפיקוח היה הדוק ביותר. "היינו חייבים לייצר מספיק ציורים של לנין, סטלין, פועלים", סיפר ארווין סובקה, אחד החברים בקבוצה. ובכל זאת, פה נכנסה רוח מרחפת לציור, שם מומיה מצרית, פה סמל הודי, ושם שדונים ביער.
למזלם של החברים, שביניהם נמנו בנוסף לסובקה ולאו'צפקה, אוולד גאבליק, פאבל ורובל, ליאופולד ורובל ופאבל סטולוז', היה להם מלאך שומר בלתי צפוי.
איזבלה צ'שקה-סטאחוביץ' למדה ציור בנעוריה, הרבה לפני שהפכה לקפטן במשטרה החשאית הקומוניסטית. היא ראתה ציורים של אוצ'פקה וחבורתו, וכבת שלזיה, למרות שהבינה די מהר את המקורות העממיים והמיסטיים החבויים, החליטה לא רק להגן עליהם, אלא גם לעזור להפיץ את הציורים שלהם מעבר לגבולות המחוז. בלעדיה, סביר שהקבוצה היתה מתפוררת, ואולי אף נענשת. בעזרתה, קרה ההיפך, ותחת העין הצופייה של המשטר, הקבוצה פרחה במשך קרוב לשני עשורים. השילוב של אמונה בתורת הנסתר, והזהירות-על-גבול הפרנויה שהם פיתחו - חברי הקבוצה החליטו, למשל, שמקסימום החברים יהיה תריסר, כמו תלמידיו של ישו.
וזה לא שחסרו קשיים, מלבד העוני התמידי. ורובל נשלח לסיביר רק משום שצייר סצנות שאפשר היה להבינן כ"מערביות". גאבליק שהיה אסיר בגרמניה בזמן מלחמת העולם השניה, נחשד עם שובו לפולין כמשתף פעולה, ונאסר עליו ללמוד ציור באקדמיה. אך הגורל המר ביותר חיכה דווקא לאוטון קלימצ'וק, שיזם את הקמת מועדון התרבות המקומי ב-1946, וביחד עם אוצ'פקה היה הרוח החיה של הקבוצה. כאשר המועדון גדל בסוף שנות ה-60, כורים-חברים רבים קינאו במעמדו והחלו לרטון שהוא לא משכיל מספיק, ולא נאמן דיו למפלגה על מנת לעמוד בראש המוסד. ב-1971, בערב יום הולדתו, הוא התאבד.
בעקבות התאבדותו, החונך האמנותי של גרופה-יאנובסקה זיגמונט ליס התפטר אחרי חמש-עשרה שנה שליווה את פעילותם. ואכן, רבים רואים את השנים שבין נאום ההוקעה של חרושצ'ב את סטלין בשנת 1956 לבין ההתאבדות של קלימצ'וק והפרישה של ליס, כתקופת הזוהר של הקבוצה. גרופה-יאונובסקה ממשיכה לפעול עד היום, אבל מלבד השם, וחבר זקן ולא פעיל אחד בקבוצה המקורית, לא נותר למעשה כלום.
אבל איזה שנים נהדרות אלו היו! עם השפעות של אמנות סוריאליסטית וקצת פופ, עם הרבה ציור פולני דתי וכמובן אמנות עממית ונאיבית, כשהכל הופך את הסוציאל-ריאליזם לחגיגה פסיכדלית, חושנית.
כך שלמעשה נותר לא מעט. הרבה מאד ציורים, היסטוריה וזכרון, תערוכות – ובשנים האחרונות יש התעניינות גוברת בקבוצה ובחבריה, גם מחוץ לפולין – ובעיקר, שדים ורוחות שבוקעים מהמכרות ומהתרבות החזותית העשירה של האזור.