זמן קריאה: 6:09 דקות
קיבוץ העבודות בחלל הגלריה כחממת צמחים, כגינת נוי נטולת חיים בלב האזור המתועש, ממשיך את שאיפתו של האדם לייפות את סביבתו בצמחייה. מאז המהפכה החקלאית האדם מביית (בין היתר) זנים של צמחי בר והופך אותם לצמחי תועלת ולצמחי נוי. האחרונים שימשו את גני הנוי שנוספו לשטחי החקלאות. שתילת הגנים בתוך מתחמי ההתיישבות – ה"איים המלאכותיים" שהאדם כבש בעמל רב מן "הטבע הפראי", כפי שמתאר זאת יובל נח הררי[1]– ממשיכה למעשה את פעולת המשטור של הטבעי, הפראי. דוגמה מובהקת לכך היא הגן הצרפתי המעוצב להפליא, המסמל את רצונו של האדם לעליונות על הטבע. עבודות האמנות בתערוכה מבטאות ואף מקצינות את חתירתו של האדם להשליט את רצונו על הטבע, לחקור אותו, לאתגר אותו ולשלוט במרכיביו ובצמיחתו. באמצעות פעולות מניפולטיביות אמנותיות בטכניקות שונות כגון וידיאו, הדפס, צילום וטכניקה מעורבת, האמנים מבקשים לדומם, לשכפל, להפיח חיים ולייצר אסתטיקה "משופרת" של צמחייה זו. התוצר – הדימוי המלאכותי –הוא מצד אחד שופע ומתקתק, ומצד שני קפוא ונטול חיים.
מקבץ העבודות בתערוכה מלמד גם על חיפושם של האמנים אחר צמחייה שהיא בבחינת יופי בלתי מושג, שאינו חלק מהנוף המקומי. עבודתה של דנה לוי נוצרה בעקבות שיטוטיה ברחובות ניו יורק בחיפושים אחרי "ריאה ירוקה", מפלט מפני המחנק האורבני, במהלך השנה הראשונה לשהותה בעיר. עינת אמיר חוקרת כבר זמן מה את הצבע הירוק הטבעי והעשיר שאינו מצוי באזורנו, ובוחנת אותו בין השאר באמצעות מניפולציות וחומרים מלאכותיים. עינת עריף-גלנטי יצרה גינת נוי שכל-כולה מורכבת מצמחייה מלאכותית שמתכלה וצומחת במחזוריות. דוד עדיקא עוסק בדימוי של הסחלב האקזוטי, שמקורו "משם", ובוחן אותו באמצעות טכניקת ההדפס. אירית חמו יוצרת ממגזרות נייר קומפוזיציות של צמחי נוי מבתי גידול שונים ומנסה להפיח בהם "רוח חיים". טל אמיתי-לביא מתמצתת פרגמנטים וגטטיביים מתוך יערות עבותים, פנטסטיים כזכרון עמום. בעוד אמנים אלה עוסקים כאמור באידיאל יופי מתורבת ולא מקומי, אליעזר זוננשיין בוחר לקטלג, לפרק ולהרכיב מחדש קומפוזיציות אסטתיות המורכבות מצמחי בר מקומיים.
עבודתה של דנה לוי,Abandoning,נוצרה בשנה הראשונה לשהותה במנהטן,כשחיפשה מפלט ירוק מן האינטנסיביות העירונית. במהלך שיטוטיה בגריניץ' וילג', נתקלה במבנה שצמחייה ענפה גדשה אותו עד שפרצה דרך החלונות. בעלי הדירה היה הגנן העירוני, ומערכת ההשקיה שהיתה במקום המשיכה לפעול חודשים אחרי מותו. מראה הצמחייה שגדלה פרא הקסים את לוי, והיא צילמה את המבנה מבחוץ ומבפנים ובעזרת מניפולציות אנימטוריות עדינות "סייעה" לצמחייה להמשיך לצמוח ללא בקרה ולהשתלט על המבנה. דומה כי הצמח המתורבת קם על "יוצרו",ומצמח נוי הפך לפרא חסר מעצורים. הסאונד המלווה את העבודה מעצים את תחושת הנטישה ומותו של הגנן מחד גיסא, ואת השתלטות הצמחייה והחרקים מאידך גיסא. החיים והמוות, הצמיחה והקפאון, הפראי והמתורבת, משמשים אפוא בעבודה זו בערבוביה.
[1]יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות(הוצאת דביר), עמ' 105.
צומח דומם
המאמר מלווה את התערוכה ״צומח דומם״ שמוצגת בתאריכים 9.1-25.3 בסדנאות האמנים בירושלים
את מקבץ העבודות בתערוכה "צומח דומם" אספתי בחמש השנים האחרונות, כמעין אוסף צמחים מחקרי שתוצרו התערוכה הנוכחית. עיקר עניינו של אוסף זה הוא העיסוק בדימוי הצמחי המתורבת והטענתו במשמעויות נוספת המחזקות את מהלך האדנות של האדם על הטבע. האוקסימורון "צומח דומם" מעניק ליצירות האמנות בתערוכה משמעות נוספת, הנובעת בעיקרה מהפעולות המניפולטיביות של האמנים על הדימוי הצמחי. כבר מעצם הפיכתו לדימוי, למסמן, הצמח מאבד מתכונותיו האורגניות הטבועות בו והופך קפוא ונטול חיים. הפעולה האמנותית המופעלת על המסמן מחזקת ביתר שאת את המתח ואת הניגוד הטבוע בשם התערוכה.
הדימוי הצמחי, כחלק מיצירת אמנות או כנושאה, הופיע באינספור יצירות אמנות. נוסף על ההיבט הבוטני-מחקרי או האסתטי, הוא נטען במשמעויות שונות, סימבוליות-דתיות או חילוניות ופוליטיות. במאה העשרים, וביתר שאת במאה הנוכחית, מתחדש העיסוק בצמחייה בהקשר האקולוגי, מתוך ביקורת על יחסו של האדם לסביבה (הטבעית), הנע בין תחושות הערצה, היקסמות ופחד מן הטבע, לבין הרצון לשלוט בו, למשטר ולתעל אותו לצרכיו. בספרם "דיאלקטיקת הנאורות" מצביעים הורקהיימר ואדורנו על כך ש"הנאורות, במובן המקיף ביותר של החשיבה המתקדמת, התכוונה מאז ומעולם ליטול את האימה (מפני הטבע) מעל בני האדם ולכוננם כאדונים". לפי תפיסה זו, השליטה האדנותית נובעת מהרצון להתגבר על האימה שהטבע מפיל על האדם.
דנה לוי,״Abandoning״, וידיאו
קיבוץ העבודות בחלל הגלריה כחממת צמחים, כגינת נוי נטולת חיים בלב האזור המתועש, ממשיך את שאיפתו של האדם לייפות את סביבתו בצמחייה. מאז המהפכה החקלאית האדם מביית (בין היתר) זנים של צמחי בר והופך אותם לצמחי תועלת ולצמחי נוי. האחרונים שימשו את גני הנוי שנוספו לשטחי החקלאות. שתילת הגנים בתוך מתחמי ההתיישבות – ה"איים המלאכותיים" שהאדם כבש בעמל רב מן "הטבע הפראי", כפי שמתאר זאת יובל נח הררי[1]– ממשיכה למעשה את פעולת המשטור של הטבעי, הפראי. דוגמה מובהקת לכך היא הגן הצרפתי המעוצב להפליא, המסמל את רצונו של האדם לעליונות על הטבע. עבודות האמנות בתערוכה מבטאות ואף מקצינות את חתירתו של האדם להשליט את רצונו על הטבע, לחקור אותו, לאתגר אותו ולשלוט במרכיביו ובצמיחתו. באמצעות פעולות מניפולטיביות אמנותיות בטכניקות שונות כגון וידיאו, הדפס, צילום וטכניקה מעורבת, האמנים מבקשים לדומם, לשכפל, להפיח חיים ולייצר אסתטיקה "משופרת" של צמחייה זו. התוצר – הדימוי המלאכותי –הוא מצד אחד שופע ומתקתק, ומצד שני קפוא ונטול חיים.
מקבץ העבודות בתערוכה מלמד גם על חיפושם של האמנים אחר צמחייה שהיא בבחינת יופי בלתי מושג, שאינו חלק מהנוף המקומי. עבודתה של דנה לוי נוצרה בעקבות שיטוטיה ברחובות ניו יורק בחיפושים אחרי "ריאה ירוקה", מפלט מפני המחנק האורבני, במהלך השנה הראשונה לשהותה בעיר. עינת אמיר חוקרת כבר זמן מה את הצבע הירוק הטבעי והעשיר שאינו מצוי באזורנו, ובוחנת אותו בין השאר באמצעות מניפולציות וחומרים מלאכותיים. עינת עריף-גלנטי יצרה גינת נוי שכל-כולה מורכבת מצמחייה מלאכותית שמתכלה וצומחת במחזוריות. דוד עדיקא עוסק בדימוי של הסחלב האקזוטי, שמקורו "משם", ובוחן אותו באמצעות טכניקת ההדפס. אירית חמו יוצרת ממגזרות נייר קומפוזיציות של צמחי נוי מבתי גידול שונים ומנסה להפיח בהם "רוח חיים". טל אמיתי-לביא מתמצתת פרגמנטים וגטטיביים מתוך יערות עבותים, פנטסטיים כזכרון עמום. בעוד אמנים אלה עוסקים כאמור באידיאל יופי מתורבת ולא מקומי, אליעזר זוננשיין בוחר לקטלג, לפרק ולהרכיב מחדש קומפוזיציות אסטתיות המורכבות מצמחי בר מקומיים.
עבודתה של דנה לוי,Abandoning,נוצרה בשנה הראשונה לשהותה במנהטן,כשחיפשה מפלט ירוק מן האינטנסיביות העירונית. במהלך שיטוטיה בגריניץ' וילג', נתקלה במבנה שצמחייה ענפה גדשה אותו עד שפרצה דרך החלונות. בעלי הדירה היה הגנן העירוני, ומערכת ההשקיה שהיתה במקום המשיכה לפעול חודשים אחרי מותו. מראה הצמחייה שגדלה פרא הקסים את לוי, והיא צילמה את המבנה מבחוץ ומבפנים ובעזרת מניפולציות אנימטוריות עדינות "סייעה" לצמחייה להמשיך לצמוח ללא בקרה ולהשתלט על המבנה. דומה כי הצמח המתורבת קם על "יוצרו",ומצמח נוי הפך לפרא חסר מעצורים. הסאונד המלווה את העבודה מעצים את תחושת הנטישה ומותו של הגנן מחד גיסא, ואת השתלטות הצמחייה והחרקים מאידך גיסא. החיים והמוות, הצמיחה והקפאון, הפראי והמתורבת, משמשים אפוא בעבודה זו בערבוביה.
[1]יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות(הוצאת דביר), עמ' 105.
אירית חמו, ״ללא כותרת״
אירית חמו חוזרת ועוסקת לאורך השנים במוטיב הצמחי, ובעבר יצרה קולאז'ים מצילומי פרחים וצמחים שהופיעו בכתבי עת בינלאומיים ובספרי בוטניקה. את הצמחים שמקורם בבתי גידול שונים היא גזרה בזהירות מתוך דפי הספר והעלונים, כמפקיעה אותם מסביבתם הטבעית. את מגזרות מיני הצמחים קיבצה לעבודות קולאז' צפופות ועמוסות לעייפה. בעבודה זו מבקשת חמו לאתגר את הקולאז'ים המוקדמים שלה ולייצר מעין בית גידול קומפקטי הניתן ל"נשיאה". בגב הקופסה פועל אחת לכמה שניות מאוורר, המייצר "משב רוח קל בינות לצמחים", כמנסה להפיח רוח חיים במגזרות הצמחייה התלושות. המנוע המפעיל את המאוורר הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה. נדמה כי חמו מבקשת לחשוף את סוד המניפולציה שיצרה, כמבקרת את פעולתה עצמה.
דוד עדיקא, ללא כותרת, 2012
דימוי הסחלב המתורבת שב ומופיע בתצלומיו של עדיקא לאורך השנים, כחלק מחקירת היופי – בעיקר היופי המפתה, השובה והלוכד. הסחלבים שעדיקא מצלם מתפקדים מבחינתו כ"מוליכי יופי" האוצרים משמעויות שונות ומגוונות. הסחלב, צמח המצוי בעיקר באזורים טרופיים, נתפס כצמח אקזוטי, יוקרתי ומפואר. על אף שבישראל גדלים כ-30 זנים של סחלבי בר, הסחלב זר לנוף המקומי ונתפס כאחר. הדיפטיך המורכב משני הדפסים של תצריב צילומי מציג שני דימויים של הצמח, וחיבורם יחד נדמה כהכלאה מלאכותית. עדיקא בוחן את תכונות הצילום באמצעות טכניקת ההדפס: הוא מקפיא את הדימוי הצמחי ומשעתק אותו בהדפס. הוא בוחר בשני צבעים – אדום ושחור, המזוהים בטבע כצבעי אזהרה – המקבילים לנגטיב ולפוזיטיב. הצמח האסתטי, האירוטי-חושני בעל עושר הגוונים, הופך לדימוי מופשט המהדהד סכנה.
עינת עריף גלנטי, ״פלסטיק צומח דומם״, וידיאו
עבודת הווידיאו "פלסטיק צומח דומם" של עינת עריף-גלנטי יוצרת מניפולציה כפולה בהקשר הטבעי, הצומח. עריף-גלנטי יוצרת סט צומח דומם – גודש של צמחים מפלסטיק ודשא מלאכותי. הצמחייה המלבבת כמו נאכלת, מתכרסמת ומתפוררת, ואז שבה ומתהווה וצומחת מחדש במחזוריות כמו-טבעית אך סיזיפית – אזכור אירוני של סרטי הטבע בהילוך מהיר. פיסת הטבע המלאכותית מציעה מעין אלטרנטיבה עכשווית ברוח "עידן הפלסטיק", שבה יריעות דשא סינתטי וצמחייה מלאכותית, ירוקת-עד, תופסת את מקומה של הצמחייה הטבעית, ובניגוד לאחרונה, הצמחייה המלאכותית אינה ניתנת להכחדה. דווקא היא עונה באופן פרדוקסלי למושג "ירוק עד", שבהקשר הבוטני מתייחס לצמחים הנשארים ירוקים כל השנה כיוון שאינם משירים את עליהם רק בעונה מסוימת.
יומן הרשמים של אגד הפרחים והחרקים הארץ-ישראליים של אליעזר זוננשיין מבטא באופן שונה את המושג צומח דומם. זוננשיין, שמחקרו החל מתוך מוטיבציה לשכלל את יכולות הרישום שלו כאמן, המשיך מתוך עניין ותשוקה אישית, אובססיבית, שקיננה בו שנים, ליצור מגדיר אישי המתעד את פרחי הבר והחרקים הארץ-ישראליים. שורשיו של יומן רשמים עכשווי זה נעוצים עמוק בהיסטוריה של ציור הצמחים והפרחים לצורכי מחקר רפואי ולימים בוטני. בהיבט המקומי הוא מציע נדבך נוסף, עכשווי ואמנותי לפרויקט שאפתני משנות העשרים של המאה העשרים: האנציקלופדיה הבוטנית הגנוזה של "אוצר צמחי ארץ ישראל", מאת חוקרי הצמחים אפרים הראובני ורעייתו חנה הראובני, יחד עם הצייר שמואל חרובי. לצד שאיפתו לאתר את שמות זני הצומח ומיני החרקים בשפה הערבית, זוננשיין עמד על הממד האסטתי-צורני של כל פרט, ובהשראתם הוסיף הגיגים ורישומים בניסיון להבין כיצד להציג את הפרטים. האמן כאן הוא חוקר ובורא, היוצר הכלאות צמחיות מהקיים בטבע. התוצר המתקבל מבטא מתח בין הדימוי המצולם והמפורק של הצמח החי התלוש או הקטוף, וכתוצאה מכך הקפוא, לבין הפעולה האמנותית הקשורה בו, המייצרת תנועה והתפתחות.
יומן הרשמים של אגד הפרחים והחרקים הארץ-ישראליים של אליעזר זוננשיין מבטא באופן שונה את המושג צומח דומם. זוננשיין, שמחקרו החל מתוך מוטיבציה לשכלל את יכולות הרישום שלו כאמן, המשיך מתוך עניין ותשוקה אישית, אובססיבית, שקיננה בו שנים, ליצור מגדיר אישי המתעד את פרחי הבר והחרקים הארץ-ישראליים. שורשיו של יומן רשמים עכשווי זה נעוצים עמוק בהיסטוריה של ציור הצמחים והפרחים לצורכי מחקר רפואי ולימים בוטני. בהיבט המקומי הוא מציע נדבך נוסף, עכשווי ואמנותי לפרויקט שאפתני משנות העשרים של המאה העשרים: האנציקלופדיה הבוטנית הגנוזה של "אוצר צמחי ארץ ישראל", מאת חוקרי הצמחים אפרים הראובני ורעייתו חנה הראובני, יחד עם הצייר שמואל חרובי. לצד שאיפתו לאתר את שמות זני הצומח ומיני החרקים בשפה הערבית, זוננשיין עמד על הממד האסטתי-צורני של כל פרט, ובהשראתם הוסיף הגיגים ורישומים בניסיון להבין כיצד להציג את הפרטים. האמן כאן הוא חוקר ובורא, היוצר הכלאות צמחיות מהקיים בטבע. התוצר המתקבל מבטא מתח בין הדימוי המצולם והמפורק של הצמח החי התלוש או הקטוף, וכתוצאה מכך הקפוא, לבין הפעולה האמנותית הקשורה בו, המייצרת תנועה והתפתחות.
עינת אמיר ,Greenwash , מיצב צילומי
עינת אמיר עוסקת בשנים האחרונות במחקר של הצבע הירוק הטבעי, זה שאינו מצוי באזורנו הגיאוגרפי ואליו אנו עורגים. בביקוריה במדינות שונות חזרה וצילמה מקטעים ירוקים מתוך סביבות אורבניות ומרחבים טבעיים. את התצלומים עיבדה באופנים שונים, התערבה בהם, בין אם באופן ידני ובין אם באמצעות מניפולציות דיגיטליות, ועימתה את הדימוי הטבעי עם חומריות מלאכותית. בשנה האחרונה החלה לחקור גם את צמחיית הנוי האורבנית המוארת בלילות בגוונים שונים, ובעיקר את התאורה הירוקה אשר הופכת את הירוק לירוק יותר. האפקט של פעולה מלאכותית זו מאדיר לכאורה את הטבעי, אך פוגע בעולם החי בקרבת הצמח. הצבת העבודהGreenwash בחלל הגלריה מציגה פרגמנטים מתוך המחקר ומהווה מעין מעבדה ויזואלית, מעין יומן מסע בעקבות הצבע הירוק ובין הטבעי למלאכותי. שם המיצב,Greenwash, מעלה פרשנויות שונות ביחס למושג, Brainwash, ולחלופין למושג התיירקקות, המבקראת התופעה שבה תאגידים אוחזים בדגל הסביבתי והירוק כאשר מטרתם אינה אלא לעודד עוד צריכה ולהצדיק את פועלם.
הפרגמנטים הווגטטיביים הניבטים אלינו מבעד למסגרת הזכוכית בעבודותיה של טל אמיתי-לביא הם שבריריים, קפואים, נקיים, כמעין פרוטוטיפים של דימויים צמחיים לא-קונקרטיים, הקשורים לזמן ולמקום אחר ומבטאים זיכרון עמום. היקסמותה של אמיתי-לביא מן השבריריות והזמניות של פתיתי השלג הטבעיים הובילה אותה ליצור באבקת סודה לשתייה, שבה הריאקציה הכימית גורמת להתפתחות, לשינוי ולהתמסמסות של החומר. התוצרים שהתקבלו מתרכובת הסודה לשתייה והדבק אוצרים בתוכם מתח שבין הדו-ממד לתלת-ממד, מעין מצב ביניים לא מוגדר, ומזכירים תבליטים ארכיטקטוניים מתפוררים, כממצאים ארכיאולוגיים. הפרגמנטים הצמחיים שואבים את השראתם מזיכרון נוף עמום, יער עבות מושלג ובלתי מושג.
הפרגמנטים הווגטטיביים הניבטים אלינו מבעד למסגרת הזכוכית בעבודותיה של טל אמיתי-לביא הם שבריריים, קפואים, נקיים, כמעין פרוטוטיפים של דימויים צמחיים לא-קונקרטיים, הקשורים לזמן ולמקום אחר ומבטאים זיכרון עמום. היקסמותה של אמיתי-לביא מן השבריריות והזמניות של פתיתי השלג הטבעיים הובילה אותה ליצור באבקת סודה לשתייה, שבה הריאקציה הכימית גורמת להתפתחות, לשינוי ולהתמסמסות של החומר. התוצרים שהתקבלו מתרכובת הסודה לשתייה והדבק אוצרים בתוכם מתח שבין הדו-ממד לתלת-ממד, מעין מצב ביניים לא מוגדר, ומזכירים תבליטים ארכיטקטוניים מתפוררים, כממצאים ארכיאולוגיים. הפרגמנטים הצמחיים שואבים את השראתם מזיכרון נוף עמום, יער עבות מושלג ובלתי מושג.