"מיכלי בת אחותי" / פרקים משיחות עם מיכל היימן על אורי שטטנר
שיחה בין האמנית מיכל היימן לבין האוצרת שלומית ברויר מלווה את התערוכה ״גנטיקה של ציור״ המוצגת בימים אלו בגלריה בסיס.
שלומית ברויר: במובן מסוים, התערוכה הנוכחית נולדה באקראי. הזמנת אותי אלייך לסטודיו לראות ציורים ורישומים מוקדמים של אורי שטטנר, אחי אמך, שירשת ב-2010 מאשתו הראשונה, אתי שטטנר שוקלנדר, לאחר פטירתה. ארבע שנים המתנת עד שהחלטת לפתוח לראשונה את עשרות התיקים שבעיזבון ולחשוף את תכולתם, תחילה לעצמך, לשם מיון ומחקר, ואחר – לסביבה. כבר מדפדוף ראשון בעבודות, לא יכולתי שלא להתרשם מן הזיקה שזיהיתי בין כתב היד של שטטנר ברישומיו המוקדמים, שכלל לא הכרת, לבין עבודות הציור שלך שמיעטת להציג מאז שנות ה-90 וחזרת להציגן רק לאחרונה. באופן כמעט אינסטינקטיבי הצעתי לערוך תערוכה משותפת לשניכם.
עד כמה הציור של שטטנר היה חלק ויזואלי מחייך, והאם את מנהלת אתו דיאלוג כלשהו או רואה בו נמען?
מיכל היימן: הוא הנמען כשמדובר בערכים שספגתי ממנו במישרין או בעקיפין. אורי הוא, בוודאי, חלק מן החיים הוויזואליים שלי. הוא שלח לנו מפריס מכתבים אישיים וקטעי עיתונות על השתתפותו בתערוכות, כבר בצעירותו. חיכיתי למעטפות הקטנות עם ציורים קטנים בכל מכתב. אדם ברוך כתב על אורי והעריך מאוד את יצירתו, ואני שמרתי (כארכיונאית מלידה) את כל אותם קטעי עיתונות שנקראו בגאווה במשפחתי ושמצויים בארכיון שלי עד היום. הייתי נוכחת גם כשזכה ב-1975 בפרס היוקרתי על שם אויגן קולב מטעם מוזיאון תל אביב. בשנת 1994, הוצגה תערוכת רטרוספקטיבה של אורי במשכן לאמנות בעין חרוד ובמוזיאון הרצליה. לאורי גם נערכו תערוכות יחיד בגלריה גורדון, בגלריה שרה לוי, בגלריה שלוש ועוד, ולא נראה לי שהחמצתי אף אחת מהן. שלושה ציורי שמן על בד נפלאים שאורי השאיל להורי, ציורים מופשטים, תלו כל השנים בסלון ביתם. הורי התבוננו בציורים במשך שעות בניסיון לחלץ מהם דבר-מה קונקרטי. כשאורי החזיר אליו את הציורים, לאחר שחזר סופית מפריס, אבא שלי, שהיה ממציא ושִרטט את כל המצאותיו בסלון, טען תקופה ארוכה שהוא מתקשה ליצור בלעדיהם.
אם כי העבודות של אורי נמצאות באוספים של מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב, לא מפתיע אותי שחלקים שלמים מיצירתו מעולם לא נחשפו. הוא אינו האמן או האמנית היחיד/ה שרב הנסתר על הגלוי ביצירתם/ן, יהיו הסיבות אשר יהיו. כאן הוא נקשר בהחלט לפעולה האמנותית והאוצרותית שלי, שמבקשת בין השאר להאיר היסטוריות נשכחות, או עוולות.
לגבי הדיאלוג שהיה ביני ובין אורי כשהיה בחיים, זה היה דיאלוג מאוד ייחודי. כשהתחלתי ליצור, למדתי צילום במכללת הדסה ומיד אחר כך למדתי ציור במדרשה, אך בתחילת הדרך הצגתי רק ציור. כל אותו זמן, הקפדנו שנינו על הפרדה. אפשר לומר שהוא אפשר לי לגדול בשקט, מאוד אהב את מה שעשיתי, מִעט לדבר, הגיע לתערוכות שלי; ואני נזכרת עכשיו שבתערוכת הציורים הראשונה שהשתתפתי בה, שאצר רפי לביא ב-1984, הייתי בניו יורק, ואורי לקח על עצמו לייצג אותי. הוא סיפר לי שהציירת לאה ניקל ניגשה אליו בפתיחה, ואמרה לו ש"התפוח לא נפל רחוק מהעץ", והוא ענה לה, שנפל רחוק, רחוק.
ש"ב: האם התערוכה הנוכחית שחושפת פן חדש ביצירתו של שטטנר "משחררת" אותו במובן מסוים מהגדרות "המופנמות הלירית", "הריק המלנכולי", "הפואטיקה הנזירית" ו"צייר של ציירים" שהתקבעו או אולי קובעו לגביו בתודעה הציבורית?
מ"ה: בשנת 2010, השנה שבה קיבלתי לידי את העיזבון, סיימתי את בנייתו של מבחן מיכל היימן מס' 4 – אבחון ניסיוני של יחסי קרבה. קופסת המבחן היא המשך ישיר למחקר שלי על יחסי קרבה, קשרים בלתי ניתנים להפרדה, טראומות, התקפות, פרקטיקות אבחון, קשרים גנטיים והיחס בין פסיכואנליזה לאמנות. המבחן הורכב מדיוקנאות שמצאתי באלבומי משפחה, ספרים, ועיתונים של משפחתי המורחבת, מיצירות אמנות ומדמויות שההסבר להכנסתן קשור בקטגוריות השונות של המבחן ובקשר בין מבט ואמנות. בקופסת המבחן, גם יש שני תצלומי דיוקן של אורי שטטנר, משתי תקופות.
התערוכה בגלריה בסיס, המתייחסת בעיקרה לעבודות המוקדמות של שנינו, עוסקת בדיוק באותן שאלות על זיקות, בתי גידול, טראומות, ועוד. יחסי קרבה אינם רק בין בני אדם, וקשרים גנטיים אינם רק מה שידוע לבני המשפחה ומוסכם עליהם. את "השחרור" לא רק את ואני נקבע, תבניות מקבעות מוכתבות בחלקן על ידי האמן עצמו, ומבחינה זו אנחנו "משוחררות" במידת מה מאורי עצמו. גם ללא העבודות שמצאתי בעיזבון, הדימוי הציורי של אורי שנתקבע לא היה מדויק עבורי, ומכאן המהלך שניסיתי לעשות בגלריה בוגרשוב עוד בחייו. אבל יציאה מתבניות והאפשרות למהלך מרובד ו"משוחרר" יותר (מקובעי טעם, גלריות מסחריות וכו') תלויות גם בצופים/ות שיגיעו לחלל הגלריה בבסיס, כולל הדור החדש של אמנים/יות. הפן החדש ביצירה של אורי, שנוכל כמובן להציג רק חלק מסוים ממנו, נראה לי בהחלט תחילתן של הבנה רחבה יותר של יצירתו ושל התגבשות תודעה חדשה לגביו. בעקבות התערוכה, אני מקווה שיגיע מחקר נוסף, עבודות סטודנטים/ות, ושיתופו בתערוכות נוספות.
ש"ב: הארכיב הוא מרכיב מובהק בעשייה שלך. חומרי הגלם שלו הם אלבומי משפחה, עיזבונות ותצלומים של צלמים אנונימיים. את הצנזורית, ואת מחליטה מה נכנס לארכיון ומה מבנה את הנרטיב שלו. האם העיזבון של שטטנר, שבמובן מסוים "נכפה" עלייך הוא נדבך רדי-מייד נוסף בתוך הארכיון? האם עצם הימצאותו של צייר ידוע, שחיית וגדלת עמו, משנה את ההיררכיה של הארכיון וכיצד מתפקד אינוונטר שנחתם בתוך ארכיב חי ומתחדש?
מ"ה: אני לא רואה בעיזבון של אורי חלק מן הארכיון שלי. להרגשתי, הוא מנותק מן הארכיון גם באופן שהוא מסודר בסטודיו שלי. אורי לא היה איש של ארכיונים, נהפוך הוא. עם זאת, את מה שאני עושה – מיון וחשיפה שלא נעשו קודם – אני עושה מתוך אחריות לחשיבותו כצייר וליכולות האוצרותיות שלי. אני חושבת שההחלטה של אתי שטטנר להוריש לי את העיזבון, שלא היו לה הכוחות להפעילו בעצמה בחייה ושאותו גם לא רצתה למסור במצבו, נבעה מהיכרותה אתי וממודעותה לקשר העמוק ביני לבין אורי. וכן, זוהי אחריות כבדה, והעיזבון אכן "נכפה" עלי במובנים רבים, גם בשל גודלו ובשל שאלות של אחסון ותחזוקה.
כאמור, פרק מתוך עבודותיו של אורי (כשהיו עדיין בביתה של אתי) הצגתי עוד בחייו. אריאלה אזולאי, האוצרת דאז של גלריה בוגרשוב, הזמינה אותי ב-1995 לאצור תערוכה בגלריה בוגרשוב 2, ובחרתי להציג את ציוריו של אורי, שצוירו על גבי דפי עיתון ולא הוצגו עד אז. את היצירות האלה שלו, המשלבות עיתונות, אקטואליה, כתב וציור, הראתה לי דודתי כשהצגתי את דפי העיתון הגדולים שלי עם תצלומי הדיוקנאות במשכן לאמנות בעין חרוד (1988), שם בחרתי שלא לנתק את פעולת הצילום מפעולת העיתון המתערב בעבודתי, מבלי שאני יכולה להזדעק על הכותרות המעוותות. חשוב לומר שאתי הייתה הראשונה להצביע בפני על הקשר בין כתב היד של שנינו ועל הנושאים המשותפים, אך לא לגמרי הבנתי, היא ידעה על מכלול החומרים שלא הציג, אני לא. אורי עקב אחרי האוצרוּת שלי, בתחילה בסקרנות ובריחוק מה. כשהגיע לפתיחה, הביט בקירות הגלריה, הרגשתי שהוא בוטח בי. אותו מבט מאפשר לי להמשיך ולפעול עם העיזבון המקיף יותר שלו, שירשתי.
ש"ב: נקודת המפגש בתערוכה הנוכחית היא סדרות רישומים של שטטנר ושלך. הקושי שלי לעיתים לקבוע מה צויר בידי מי הוביל אותי למחשבה על תצוגה ברצף של עבודותיכם בקטלוג ובתערוכה, תצוגה המאפשרת צפייה שאינה כפופה לאילוץ תמאטי זה או אחר. אלא שהדמיון אינו חזותי בלבד, וגם תכניה והקשריה של התערוכה מתפענחים בדיעבד כבבנייתו של רצף גיניאלוגי. שניכם עוסקים בסדרות ששזורות זו בזו ומתפענחות זו באמצעות זו, הביוגרפיה המשותפת, העיסוק בתמות דומות – יצורים דו-ראשיים, הפייטה והצליבה – החלוקה לקומפוזיציות, הדיוקנאות העצמיים, הכתמים השחורים, מוטיב המיסוך והמסכה, הסינתזה בין דימוי לבין טקסט, כולל עיסוקך רחב-היריעה בזהות (אינדיבידואלית וקולקטיבית) ובקשרי תורשה הם רק חלק מאבני הבניין של הרצף. אולם, בעוד שהממד הפוליטי באינווטר שלך הוא מובהק, שטטנר, נדמה לי, נמנע מאמירה ישירה.
מ"ה: המשכיות, זיכרון, זמן ומעברים חידתיים נחקרו כבר בעבר הרחוק בהקשר של ביולוגיה, גנטיקה, והיום מנסים לפענחם ביתר שאת. במשפחתי לאורך דורות היו אמנים ואמניות. סבתו של אורי (סבתא רבתא שלי), אלקה לבית גלנצברג, הייתה זגגית וציירת ויטראז'ים בפולין (עם עגלה, סוס, זגוגיות, וסולמות), אמו של אורי (סבתי שלא הכרתי), ברכה שטטנר, אשר ילדה אותו בגיל מאוד מאוחר ונפטרה בטרם עת בגיל 47, שרה נפלא וספרו עליה שניפצה זגוגיות בקולה; אביו של אורי (סבי), אליעזר שטטנר, שיחק בתיאטרון לאחר מלחמת העולם הראשונה וכתב מאות שירים בגרמנית ובעברית, אחיו הבכור של אורי (דודי), זלמן שטטנר, כתב סיפורים עם מוסר השכל, וחרז את תולדות המשפחה, ואמי ציירה, ועוד איך ציירה בערוב ימיה.
ולשאלתך, אורי היה אדם פוליטי. ביתם של אתי ואורי, שכה אהבתי להיות חלק ממנו, גם בילדותי וגם יותר מאוחר בבגרותי, היה מיוחד בחזותו ובסדר היום שלו וגם רדיקלי מבחינה פוליטית, מלא בסרבנות שאותה הפנמתי. אבל כדרכו של אורי בכול, הוא לא היה משויך, אינדיבידואליסט מובהק, פציפיסט, דינמי, משתנה, חושב. שנא תבניות. הוא הכיר ציור, בארץ ובעולם, וברור שבחר שלא ימגרו אותו (גם מלשון מגירות), שלא "לשחק לידיהם/ן", פרנויה בריאה מהולה בהומור. אורי היה איש מתפעל ומספר סיפורים, מעטים יודעים על כך. הייתה לו ולאתי ספרייה עצומה, של ספרים ותקליטים, הוא שרק סימפוניות שלמות בעל-פה. ברחוב שלום עליכם בתל אביב, שם התגורר מרבית חייו, היה גנן שהגיע לחצר השכנה פעם בשבוע ועמו היה מתווכח שעות ארוכות על ניטשה. בביתו, שמעתי על אנטונן ארטו, על ההרצאה הראשונה של ז'אק דרידה בפריס, ונכחתי בוויכוחים פוליטיים. אורי עסק שנים ספורות בלבד בהוראה, בניגוד למרבית הציירים. שניהם, אמי ואורי, היו מעט חולניים, תלושים משהו, חששניים. ועם זאת, בשניהם היו עוצמות. לאורי היה קשר עצום עם בני אדם וחיות ודאגה לעולם, שכמוה ראיתי אצל מעטים. את הסיפור על שחרורו המידי מן הצבא, את סיפור הגעתו לבסיס הגיוס עם כן ציור וצבעים, נעמד באמצע המחנה ומצייר אותו, בגיל 18, בשֵער צבוע באדמדם, אהבתי מאוד בילדותי; וזהו רק שמץ מרוחו האנרכיסטית. וכן, הוא הרחיק מן הציור ממדים רבים וגם דיבר והתעקש על כך. את החניכה הפוליטית שלי עברתי אצל דודי, שעסק בשאלות של כיבוש עוד לפני 1967 (במכתבים ששלח לאחי, דוד, ולי מפריס), וודאי אחר כך. התוודעתי להיבט זה של יצירתו רק בשנים האחרונות, כשנחשפתי ליצירתו המוקדמת, שאת רובה ירשתי. במקום דיוקנאות האמן המוכרים שלו (ליד כן הציור בסטודיו) גיליתי שם דיוקנאות של האמן כחייל שווייק או כדון קישוט בסדרות רישומים אנטי-מלחמתיים הומוריסטיים, ובצדם גם רישומי מלחמה של ממש. אני מניחה שהחלטתך האוצרותית להציג את ציוריי לצד יצירתו של אורי (החלטה, שלא מיהרתי להסכים לה) תייצר וכבר מייצרת, בתהליך העבודה הממושך של שתינו, פתח לעוד הבנות.
ש"ב: איתמר לוי כתב על יצירתך, "במהלך השנים הציגה היימן תערוכות של צילום, ציור, הפעלות של מבחני השלכה, ועבודות וידיאו, אולם במקביל למגוון הטכניקות הלכה והעמיקה הליבה הנסתרת של עבודתה: הבנייתה ההדרגתית של מערכת מורכבת ליצירת משמעויות. היימן מפגישה את עבודתה עם הפסיכואנליזה, ניזונה ממחקרים קליניים, מתולדות האמנות, ומהשיח הפוליטי והמגדרי, ובו בזמן, נוכחות של רובד אוטוביוגרפי מתלווה לעבודות". האם יש בכלל, בעינייך, משמעות לפן הביוגרפי בקריאת עבודותיו של שטטנר?
מ"ה: משמעות? ודאי. אחת המשמעויות. כל ידיעה/קריאה יכולה לרדד את פיענוח המשמעויות, אך גם יכולה לאפשר מורכבות ולהעביר אותה גם לצופים/ות. בעבר, בשנים שבהן אורי פעל, ובשנותיי הראשונות כאמנית, הפן הביוגרפי היה מעין חרב מתהפכת (לאו דווקא מבוטאת) מעל אמנים/יות בארץ; הציווי לא להשמיש פן ביוגרפי זה, שאני בהחלט לא נעניתי לו. אבל, יש מקומות שבהם אני בוחרת להשהות, לא לשחק בפן הזה ולא לתקוף אתו, גם אם הוא יכול היה להגן עלי או לפחות להאיר את יצירתי. אני גם מנסה להימנע מפגיעות מיותרות ומפיענוח מהיר. השאלה האם אורי נמנע מן הפן הביוגרפי בחייו מחמת האיסור הכול-נוכח שריחף באוויר או בחר דווקא להנכיח את הביוגרפי באמצעות פעולת הימנעות משאירה אחריה חומרים רבים שעכשיו נפתחים, ולפחות בחלקם נפרשים לעין כל גם באמצעותי. אקטים של הימנעות משאירים אותך, במובנים רבים, כשידך על העליונה, אך בו בזמן עשויים להפוך לעיסוק מרכזי. ההימנעות של אורי הייתה מרשימה בעיניי, אך אפשר שכוחה התפרש כחולשה בעיניי אחרים. יתרה מזאת, בחלקה היא כלל לא נגלתה לחוץ. מכאן שהקשר הביוגרפי של אורי ושלי, כאמנים, המובא כאן לראשונה, גם מאפשר קריאה מחדש של יצירתו.
בשנות פעילותי כאוצרת, אחת ההבנות שלי לגבי אמנים ואמניות בארץ – מתחומי הצילום, הציור והפיסול – היא שהם/ן לא נשאלו על מקורות יצירתם/ן וההשפעות עליהם/ן. שנים ארוכות באוניברסיטאות, תלמידים ותלמידות לא הורשו לכתוב על ולחקור את רוב האמנים וכלל האמניות שהיו בחיים. נאמר להם/ן שאין פרספקטיבה... מעטים זכו לכך בחייהם גם במוזיאונים. יש שינוי היום, אך אורי לא זכה לחזות בו.
סדרת רישומי הביזונים מ-1959 (שוורים גדולי-ממדים ללא ראש וזנב וסביבם אנשים ארכניים) נראית כמו חלום חוזר פולחני. סדרת רישומי הסוס (או הסוסה) והרוכב מ-1962, שנדהמתי לגלות את הקפה, מיד מעלה על הדעת את דון קישוט ואת סוסו הגרום רוסיננטה, אך גם נביאים העולים השמימה במרכבותיהם, אביר על סוס לבן, פולחנים דתיים ומיתולוגיה יוונית, מטמורפוזות, פגאסוס וחד-קרן. אבל בעקבות שיחות עם קרובים לי, בעיקר בהתייחס לרישומים הנפלאים שבהם הסוס/ה והרוכב, מביטים זה בזה, פנים אל פנים, במבטים שהמלים דלות מלתאר, עולות עוד מחשבות, כמו הנובלה של צ'כוב, "יגון", אודות העגלון יונה, הכואב את מות בנו, ואין מקשיב לו עד שהוא מספר לסוסתו ב"שפתה" על אובדנו, והיא לועסת קש ומקשיבה, ועיניה נדמות לו מזדהות ומבינות; ועוד ספרים רבים שמצאתי בשפות שונות בספרייה של אורי.
את שואלת האם יש בעיניי משמעות לפן הביוגרפי; האם עשרות ציורי האם והילד, סוס הנדנדה (הסוס שעובר אצל אורי טרנספורמציות לאורך השנים) ולצדו הילד והאם, המצוירת מעוקמת, כל אותם ציורים שמצאתי מפוזרים בין התיקיות השונות, קשורים להיותו של אורי יתום מאם? האם העובדה שאורי ואני גודלנו (אמנם בהפרש שנים גדול) על ידי אותה אישה קשורה לעבודות ההחזקה (holding) של שנינו, הנשים המנותקות והשוכבות? את אורי גידלה אמי מרים, נערה צעירה שהוצאה מבית הספר וטפלה בשני אחיה ובאביה. כמעט שני עשורים לאחר מכן, נולדתי אני, בתה הבכורה. אורי ואני, בשנים שונות, מתבוננים בציורי רפאל, בתמונותיו האיקוניות של אם אוחזת בתינוק, האם לא מביטה בתינוק והתינוק לא מביט בה, ידו שלוחה אליה לאחור. פייטה בלי קשר עין, שניהם מביטים אל הצייר. אל מי?
אורי קרא לי בנוכחות אחרים/ות, "מיכלי, בת אחותי".