צ'ט עם סעיד אבו שקרה
יליד 56, חי באום אל פאחם, אמן, אוצר ומייסד הגלריה לאמנות באום אל פאחם. בימים אלו מוצגת תערוכה מאוסף הגלריה בבסיס.
מה יש בתערוכה?
מקבץ עבודות מאוסף הגלריה, חלקן נרכשו וחלקן נתרמו, והן מהוות חלק קטן מהאוסף הגדול שנוצר בתוך הגלריה שכולל מאות יצירות: 80 אחוז מהם של אמנים פלשתינים ו-20% יהודים. זה יהווה את הבסיס לאוסף של המוזיאון הפלשתיני העתידי מכיוון שאוסף הוא תנאי לקבל הכרה כמוזיאון
מה תלוי אצלך בבית?
עבודות של האמנים מהמשפחה שלי: שלי של פריד ושל וואליד.
ושל עאסם, האמן הכי מפורסם?
לא.
למה לא?
אין. לא נשארו עבודות שלו. זו יבלת שאנחנו דורכים עליה. עאסם הוא בן דוד שלי. תמיד אמרתי למשפחה שלו לא למכור, שיבואו ימים שהם יצטרכו להקים עם זה בית קבע לעאסם. אבל כנראה או שהם ידעו שהם לא יוכלו לתחזק את העבודות טוב או שהציעו להם סכומים גבוהים בתמורה. אז הם התחילו למכור ובסוף לא נשאר כלום. אני חושב שהיו עשרות עבודות למשפחה, עכשיו נשארו אולי בודדות: כל אחד מאחיו מחזיק עבודה אחת.
וכשהמוזיאון שאתה מתכנן יקום הם יתרמו את זה למוזיאון?
אני לא יודע. גם אם לא יתרמו המטרה שלי להחזיר את העבודות של עסאם למוזיאון. בנוסף לקרן שתתחזק את המוזיאון אני מתכוון להקים קרן שתרכוש בחזרה את העבודות של עאסם ותחזיר אותן למקום שבו הן צריכות להיות. אנחנו עכשיו גם מתכננים תערוכה וקטלוג של עאסם, קיבלנו לכך כסף ממפעל הפיס, וזו תהיה סגירת מעגל מבחינתי.
למה?
כמה חודשים אחרי שעסאם נפטר, מוזיאון תל אביב עשה לו תערוכה וקטלוג וכשהלכתי לשם וראיתי את זה, הרגשתי שזה רק מצביע על האימפוטנציה שלנו, שאנחנו לא מסוגלים לחקור את האמנות שלנו, להציג אותה או לכתוב עליה. אנחנו תמיד נחכה לאחר שיבוא ויציג אותנו ויחקור אותנו ותמיד המחקר יהיה מנקודת המבט שלו. לכן כשהקמתי את הגלריה זה היה צעד מכונן מבחינתי, לנכס את התרבות שלנו בחזרה. לא יתכן שהפרשנות של סאם אבו שקרה תהיה רק מערבית. הצבר מסמל לעסאם את מה שהוא מסמל לי. גדלנו ביחד. המערבי יפרש אותו באופן אחר לגמרי. כל הדברים האלה הם צעד מכונן להכרה בתרבות ובישות התרבותית הפלשתינית בתוך מדינת ישראל.
מי האמן או האמנית שהשפיעו עליך?
ואליד אח שלי. כשהייתי ילד הוא הפך מבחינתי למודל לחיקוי. ואליד היה הבכור במשפחה וכמו כל משפחה פלשתינית שנמצאת במצוקה כלכלית העיניים נשואות תמיד לבן הבכור, שהוא המושיע. אז ואליד עזב את תיכן עפולה בגיל 16, בכיתה י׳, והלך לתל אביב ועבד בקונדיטוריה כדי להביא כסף למשפחה. ואליד הפך להיות דמות אבהית מבחינתי, שחוזר כל שישי עם משהו אחר. מערבי, מודרני, קצת משוחרר מהמסורת והכל. אחר כך הוא למד אמנות במכללת אבני והיה חוזר תמיד עם רישומים וצילומים וחברים ישראלים. מכיוון שהוא הפך למפרנס המשפחה אז אבא שלי לא היה יכול להגיד לו ׳אל תלמד אמנות׳, מה שהיה נחשב אצלנו לנחות. הוא נטל את הסמכות האבהית מהאבא בעצם כך שהוא הביא כסף והוא פרץ את המחסום ואת הקיר המונע בשביל כולנו למעשה. כשואליד סיים את הלימודים והפך להיות מפורסם, כולם החלו לקשר את האמנות עם כסף ואז כולנו המשכנו ללמוד אמנות. כולנו רצינו להיות ואליד.
עם איזו דמות היית רוצה לשתות כוס בירה?
אני לא שותה בירה. הייתי שמח לשתות כוס תה עם נענע באום אל פאחם עם וואן גוך והאמנית הפלשתינית מונה חאטום.
איזה ספר יש לך ליד המיטה?
אין לי סבלנות לקרוא ספרים. אני אוהב לראות סרטים. יש סרטים שאני אוהב לראות אותם ואשתי צוחקת עלי, סרטים שמדברים על העת העתיקה, הסרט שאהוב עלי ואני יכול לראות אותו שוב ושוב הוא גלדיאטור, למשל. יש בזה משהו שמחזיר אותי לטוהר של הנוף ולחיים של הגיבורים המיתולוגיים של אז.
מה היית עושה אם לא היית עוסק באמנות?
לפני כמה זמן, כשהגעתי לגיל 60, הגעתי למסקנה שאני מאוד מסופק מעצמי בגיל הזה. הייתי בוחר אותה אישה אותם ילדים אותם מקצועות שעבדתי בהם ואין לי השגות על כלום. עבדתי קשה בשביל הכל.
באיזו תקופה אמנותית היית בוחר לחיות?
אני חושב שהתקפוה שאני חי בה היום היא טובה אבל הייתי רוצה לחיות מיד אחרי 48׳, אחרי הנכבה, כי אם הייתי אז מקים גלריה הייתה יכולה להיות לזה השפעה הרבה יותר גדולה על התרבות הפלשתינית ועל השיח התרבותי, מאשר גלריה שהוקמה ב-96. יכולתי להיות היום 70 שנה עם גלריה שיש לה שורשים בכל מקום: הייתי משנה הרבה דברים בתפיסת החיים ובדפוסי החיים והיום היו כבר כמה גלריות מצוינות ולפחות שני מוזיאונים לפלשתינים בישראל
מה האני מאמין שלך כאוצר וכאמן?
אני חושב שאמנות היא כלי חשוב לשינוי חברתי. למשל, יום אחד כשעשיתי תערוכה על אום אל פאחם וההיסטוריה של העם הפלשתיני, באה קבוצה מהקיבוצים הסמוכים ואחת הבחורות, מעל 40, עמדה עם דמעות בעיניים מול אחד התצלומים של מגידו לפני קום המדינה. שאלתי אותה מה קרה והיא ענתה ש׳ההורים שלי טענו שכשהגענו למגידו לא היה שם אף פלשתיני והנה אתה מראה שכן. אז ההורים שלי שיקרו לי׳. נוצרה אמפתיה מאוד גדולה ביני ובינה. כשאנחנו ברחנו ממגידו ב-48׳, אמא שלי עטפה את האוכל בשמיכה, שמה בצד, ברחה מהבית יחד עם כולם וחשבה שעוד שעתיים היא תבוא והאוכל יישאר חם וטרי. היא לא חזרה לשם אף פעם. אז הכאב שלנו הוא אותו כאב, אני שנושלתי והיא שבאה לכאן ולא קיבלה את האינפורמציה הנכונה על כך שהיא גרה מעל הריסות של מישהו אחר. פתאום עולה הרגש. לכן בעזרת אמנות אני הופך את הנרטיב שלי לכזה שאפשר לדבר עליו ולא רק להתנגח בו.
זה עוזר לפחות ליישר קו כי היהודים בעצם לא יודעים כלום על הפלשתינים: לא תרבות, לא דת, אנחנו תמיד נשאר עם נמוך לעומת היהודים במדינת ישראל. אני למדתי בבית הספר את התנ״ך של היהודים, את השפה שלהם, את ההיסטוריה. אני יודע כל כך הרבה על היהודים, אני רוצה שהם יכבדו גם את ההיסטוריה שלי. לכן רק אמנות יכולה לחבר את העבר עם העתיד. מיום שהקמתי את הגלריה אני מסרב להיות קורבן במדינת ישראל. אני לא מסכן.
לאיזו סוגיה אקטואלית היית רוצה להתייחס?
לעזיבתה של מירי רגב בפרס טקסי אקו״ם בגלל ששרו שיר של מחמוד דרוויש. אני חושב שאנחנו במדינת ישראל צריכים להיות קשובים אחד לשני. אני למדתי את חיים נחמן ביאליק כשהייתי קטן וזה לא הפך אותי ליהודי. ברגע שהיהודים יתחילו לדעת יותר על פלשתינים בתוך מדינת ישראל, יגלו רגישות יתר כלפיהם ויכירו בגיבורים התרבותיים שלהם, נוכל לקיים חיי תרבות נאותים. אנחנו צריכים לבנות חיים על אמפתיה וכבוד. למצוא סיבות להתלכד ולא למצוא סיבות נוספות לריחוק וניכור.
לפרטים ימי תצוגה אחרונים לתערוכה איח'תילאל בגלריה בסיס
הגלריה פתוחה למבקרים גם בשבת 17.6.17 14:00-10:00