צ׳ט עם פרופ׳ יעקב דורצ׳ין, מנהל בית ספר בסיס לאמנות ותרבות
בן 70, חי ומתגורר בחיפה.
מה תלוי אצלך בבית?
ציורים ופסלים שלי ושל חברים: שלזניאק, גרבוז, תומרקין, אסף בן צבי, הרבה רפי (לביא),
אביבה אורי, לאה ניקל, כל המי ומי, חלק החלפות עם חברים, חלק קניתי במשך השנים. בדרך כלל אני לא מחליף. נותן מתנות אבל לא מחליף. למשל, יש לי עבודה אחת גדולה של גלעד אופיר. קניתי את זה, אני בוחר לא לפי היוצר אלא לפי העבודה. בדרך כלל אני רואה עבודה שמוצאת חן בעיני וקונה.
מי האמן או האמנית שהשפיעו עליך?
קודם כל תומרקין, ברנקוזי, טאפייס, גרבוז
עם מי היית רוצה לשתות כוס בירה?
בדרך כלל נשארתי שאני שותה לבד. כל הפרטנרים שלי הלכו, כלומר מתו.
ובכל זאת?
צ׳ילידה הספרדי, אנתוני קארו. היינו מדברים על פיסול.
איזה ספר יש לך ליד המיטה?
את החדש של ג׳ורג׳ סימנון, עכשיו גמרתי את הספר של טולסטוי, ״הבריחה מגן עדן״.
אתה קורא הרבה?
כל הזמן
מה היית עושה אם לא היית אמן?
אני מניח שהייתי זיאולוג
באיזו תקופה אמנותית היית בוחר לחיות?
שנות ה-40 בכלל, ובניו יורק בפרט. שם קרו הדברים הכי מעניינים. קודם כל היו הרבה אמנים שברחו לשם מאירופה ועם כל הדברים הנפלאים שקרו באירופה הם זיהו לאיזה מצב מורעל הדבר הזה צמח. גם מעניין אותי מאוד התחלת הפוטוריזם. המלחמה אכלה אותם עם הרעיונות שלהם.
מה ה׳אני מאמין׳ שלך כמורה לאמנות?
לדחוף סטודנטים, לחלץ אותם מהמעמד של סטודנט
מה דעתך על פרס הציונות?
את מתבדחת? מה לי ולקשקוש הזה?
אתה חושב שציירים צריכים לשתף פעולה ולהגיש מועמדות לפרס?
אמנים עושים כל מיני דברים. זה חלק ממה שקורה היום פה בארץ. אוי ואבוי לנו שיש צורך בפרס כזה. זה מגוחך, עלבון לאינטלגנציה, וגם מסוכן.
אודות בית ספר בסיס