צ’אט עם יפעת גוריון
יפעת גוריון, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, היא יזמית ומייסדת יריד האמנות החשוב "צבע טרי" ביחד עם שרון טילינגר. זו שנתו העשירית של היריד, שמתקיים מידי שנה בתחילת אפריל, ומהווה נקודת מפגש בין אמנים וקהל שוחר אמנות. בסוף השבוע 21.10 תסתיים ההרשמה לחממת האמנים העצמאיים, שבה מציגים אמנים ואמניות בתחילת הדרך יצירות במחירים נגישים.
מה תלוי אצלך בבית?
תלויות ומוצבות עבודות אמנות שלבי יצא אליהן מהיום שהתחלתי לאסוף. רובן ככולן עבודות של אמנים ישראלים. מניירות של קופפרמן דרך דורצ’ין, טבת, מיכל נאמן וציבי גבע, עד אמני הדור שלי, סיגלית לנדאו, גל וינשטיין ורבים אחרים. אבל עיקר האוסף מורכב מעבודות אמני חממת יריד צבע טרי, מערן נווה ועלמה יצחקי (מהעבודות הראשונות שרכשתי בחממה, בצבע טרי 1), דרך דרור דאום ויפעת בצלאל, עד אלה קנדל וברק רובין (ועוד ועוד…) מחממת צבע טרי 9. בין כל אלו ניצבות גם עבודות נהדרות של בכירי העיצוב הישראלי, אהבתי הנושנה.
מי האמן או האמנית האהובים עליך?
קשה לי עם השאלה הזו. אני מתקשה לנקוב בשם אחד, או אף בעשרה, וכל אמן שיש לי עבודה שלו ולא הזכרתי מעלה, זו צביטה קטנה בלב…
עם איזו דמות היית רוצה לשתות כוס בירה?
אוותר על האלכוהול בשביל כוס תה עם השייח’ית אל-מיאסה בנת חמד בן ח’ליפה אאל ת’אני. הילדונת הזו הוגדרה כאישה המשפיעה ביותר בעולם האמנות, היא עומדת בראש ראשות המוזיאונים של קטאר ומביאה את האמנות המערבית לאמירויות בתקציבים דמיוניים. אני סקרנית לשמוע את תפישת עולמה. מתוך ההבנה, שאני שותפה לה, שלאמנות יש תפקיד חברתי חשוב, היא פועלת בדיוק הפוך ממני.
איזה ספר יש לך ליד המיטה?
יש ערימה נכבדת שמחכה לי, בעוד אני מנסה לצלוח את העמודים האחרונים של ״מאה שנים של בדידות״, שמשום מה רק עכשיו הגעתי אליו.
מה היית עושה אם לא היית מנהלת את צבע טרי?
מניקור פדיקור. וברצינות, לא רואה את עצמי במקום אחר. בצבע טרי מצאתי את יעודי. לא פחות. כל הכישורים, הקשרים, היצירתיות והרעיונות שלי מתנקזים אליו. אין דבר אחר שעשיתי בחיי המקצועיים שהרגשתי שהוא כל כך נכון ומדויק לי. הכל היה תחנות ביניים ושכר לימוד.
באיזו תקופה אמנותית היית בוחרת לחיות?
כעת. אצלי זה תמיד כעת. ובציפיה לעתיד. מאד מעניין מה יקרה בעולם האמנות ובעולם בכלל. הכל נראה כל כך לא יציב ולא צפוי.
מה חסר בשדה האמנות בארץ?
פילנתרופיה, תמיכה ממוסדת ואחראית, הבנת החשיבות והמרכזיות של אמנות ותרבות בחברה, מתינות, תכנון והשקעה בפרויקטים ארוכי טווח ובעלי משמעות.
למה אין באמת שוק אמנות בארץ?
ראשית, מהסיבות שמניתי בתשובה הקודמת. שנית, כמו כל דבר במדינתנו. הכל קטן. יש שוק, אבל קשה לו להכיל את כל הכשרון שזורם אליו.
מה חשיבות חממת האמנים העצמאיים?
חשיבות עצומה. בעיניי הסוביקטיביות כמובן, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. אנחנו מעניקות פלטפורמה מלאה ותומכת לתצוגה, הכוונה, ייצוג ומכירה, והכי חשוב - חשיפה אדירה לקהל רלוונטי, שוחרי אמנות, אספנים וגלריסטים, שבאפשרותם להביא לפתיחת דלתות ולהכרה משמעותית בשדה האמנות.
ההשתתפות בחממה היא נקודת זינוק?
בהחלט כן. זו עמדת זינוק שאין שניה לה, עבור אמנים בתחילת דרכם. מעבר לחשיפה ל30,000 איש ולאפשרות למכור את העבודות, רבים מהם זכו בעקבות השתתפותם בחממה לייצוג בגלריות מובילות, תערוכות שלמות הושתתו על בוגרי החממות שלנו, והם מקבלים פניות להציג בכל העולם באכסניות ראויות מאוד, ומאכלסים רשימות של זוכי פרסים מכובדים.
מה היית ממליצה לאמנים שנדחו?
לנסות שוב! ועדת הקבלה מתחלפת לחלוטין מדי שנה, גוף העבודות מתפתח ומבשיל. אם לא עמדת במקום, תמיד יש סיכוי. אני מכירה מקרים רבים בהם אמנים התקבלו בהגשה השניה או השלישית שלהם.
האם יש מגבלה של גיל?
אצלנו מעולם לא היתה מכשלה של גיל. להיפך, אנחנו שמחות לגלות ולהציג אמנים שמרגישים בשוליים - אוטודידקטים, גרים בפריפריה, מבוגרים, קריירה שניה…מדי שנה אנו זוכות להציג כמה וכמה כאלו. באופן אישי, אני נהנית מהמפגש עם הדור הבוגר של עולם האמנות הצעיר והמבטיח - יש שם משהו שלם, מבושל, סגור על עצמו. כמי שרואה הרבה אמנות בוסרית זה מרענן ומרגש אותי.
אם היה שלום במזרח התיכון איך היה נראה צבע טרי? אולי משתף פעולה עם ירידים כמו זה שהיה לאחרונה בלבנון?
כן וכן ובהחלט. וגם ליריד בדובאי ולמוסדות האמנות בקטאר. היריד היה נראה כמו שכל דבר אחר היה נראה אם היה שלום במזרח התיכון. מגוון, רחב יותר ושלם, פורה ומפרה. פתוח לעוד ועוד שיתופי פעולה, לחילופי תרבויות, להרחבת גבולות ההשפעה ההדדית. היינו זוכות להעשיר קהל גדול הרבה יותר ולהתעשר ממנו. או במילה אחת - חלום.