אוהד מרומי, ״מרחב לחלימה בהקיץ״

קומה עורה / דנה גילרמן 23/3/16

זמן קריאה: 2:36 דקות

קומה עורה / דנה גילרמן 23/3/16

(פורסם לראשונה ב-7 לילות, ידיעות אחרונות)
 
התערוכה במוזיאון בת–ים לציון 99 שנות קומוניזם היא קריאה מעניינת לפעולה
 

בזמן שמוזיאון ינקו־דאדא בעין הוד חוגג 100 שנה להולדת הדאדא, במוזיאון "מובי" בבת־ים מציינים 99 שנה להולדת הקומוניזם בתערוכה "הילדים רוצים קומוניזם". הגעגועים שעולים מהתערוכה באים בצד תחושת המחנק. היופי של הביחד במקביל לאומללות של היומיום. כמו יחסיי בעבר עם הקומוניזם, גם התערוכה מותירה בי סימני שאלה: האם הקומוניזם הוא האלטרנטיבה לקפיטליזם החזירי? מה הייתי מעדיפה? לחזור ללינה המשותפת בקיבוצים, שעולה נוכח מיצב השינה היפה של אוהד מרומי? לא. הוא מזכיר לי בעיקר כינים משותפות, ריבים על מקום ותחושת חוסר אינטימיות. האם הייתי רוצה לעמוד בתורים ארוכים ללחם כפי שעולה מהציורים של בנות הברביזון או ליהנות משירות משלוחים עד הבית? האם הייתי רוצה לחשוב על מאדים כאופציה לעולם טוב יותר או כאופציה לרכישת שטח אדמה שיהיה רק שלי ושל ילדיי, אחרי שנהרוס את כדור הארץ? 

אוהד מרומי, ״מרחב לחלימה בהקיץ״ אוהד מרומ מדור דנהי

נכון, במהלך השנים קמו מעוזים שניסו לשאוב את השראתם מהקומוניזם: קהילות שיתופיות של מרכולים, מגורים משותפים המחיים את תפיסת הקיבוץ וכו'. אך אלה תמיד יוותרו המיעוט שבמיעוט. הם לא באמת תחליף לתרבות הצריכה או לפחות לחיי הנוחות. זו עוד אופציה במאגר האופציות הבלתי נדלה. אין צורך להתחייב לה. נדמה שבמסווה של נוסטלגיה, התערוכה מנסה לדבר על המקום הזה ומתוכו לחשוב על אופציה חדשה שהיא בין לבין: לא חזירות מוחלטת אך גם לא תורים ללחם. לא מגדלי יוקרה שהפכו לגטאות, אך גם לא שיכון מתפורר כמו במיצב היפהפה של רענן חרל"פ.

המיצב ״שיכון״ של רענן חרל״פ רענן חרל״פ מדור דנה

המוזיאון עצמו הפך למעין ספינת חלל עגולה, קפסולה שמייצרת את מרחב הביניים הזה: בין עבר לעתיד, בין חורבות מה שהיה לבין מה שיכול להיות. בנוסף למיצבים של חרל"פ ומרומי, המחזיקים בדיוק את המתח הזה, מוצג במוזיאון ציור קיר גדול ממדים של יוני גולד ובו שורה של אנשים בתור. לא ברור למה הם מחכים: ללחם או לכרטיס להרצאה של 'הזאב מוול־סטריט'. הם מצוירים באופן סכמתי, קריקטורי, מעין רוחות רפאים על־זמניות, מתורי הלחם, דרך התורים לאייפון החדש ועד התורים שיצרה מדיניות ההפרטה וקריסת מדינת הרווחה.
אני מניחה שיהושע סימון, האוצר המוכשר והציניקן, יצר תערוכה שאפשר להגדירה כנוסטלגיה מסויגת כדי לעודד למחשבה אחרת. כדי לפעול. ובמובן הזה רב המשותף עם התערוכה המרוחקת בינקו־דאדא. עורו נא אמנים ותושבי הארץ המנותקים, לפני שיהיה מאוחר מדי. 

תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
s
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות

כל הזכויות שמורות לבסיס לאמנות ותרבות
CREATED BY FIRMA & Compie. בסיס לאמנות ותרבות בסיס לאמנות ותרבות

רוצה לדעת עוד?

אתר זה הינו ארכיון לפעילות בית הספר ומרכז התרבות "בסיס לאמנות ותרבות". המוסד נסגר בשנת 2020. אישור